סטארט-אפ תיאטרוני

קולנוען צעיר עושה סרט על חיי זוג צעיר. הוא, גידי, דוקטורנט לפסיכולוגיה. היא, דנה, מנהלת בחברת היי-טק שעדיין מחפשת את עצמה. כדי שהסרט לא יהיה משעמם, הקולנוען שוכב עם דנה ויוצר את האקשן במו ידיו.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור שהנושא, על "בני 30 בערך, שמקנאים בהצלחה של אחרים, מחפשים הצלחה ולא מאושרים", בהחלט ראוי למחזה. "כי החומרים הם אמיתיים. אבל איל דורון העדיף לכתוב סדרה של תמונות, שבעיקר מחפשות 'צחוקים'. רוב הדמויות שלו הן בעלות בגרות נפשית של בני 7, ובעיקר מעליב עיצוב דמויות הנשים, שהן ריקניות וטיפשות יותר משהטעם הטוב מרשה, גם בלי להיות פוליטיקל קורקט".

מדובר בהצגה שהיא "לכל היותר אופציה להצגה". ב"סטארט-אפ התיאטרוני" הזה, סבור הנדלזלץ, צריך היה להשקיע עוד הרבה עבודה לפני שמעלים אותו על הבמה. אבל בית לסין החליט להנפיק אותו "בהנחה שיהיו קופצים על המציאה".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") בדעה שהמחזה "סובל מפיצול אישיות. מצד אחד, יש בו מרכיבים של פארסת סקס פרועה, ומצד שני, הוא רוצה לשכנע אותנו שהוא בעצם קומדיה ריאליסטית על התבגרות מאוחרת של דור, שהפך את המצליחנות לחזות הכל".

דמותה של דנה ממחישה זאת יותר מכל. היא מוצגת כבחורה ש"מצד אחד מתחרמנת מכל גבר מזדמן שמביע חולשה, ומצד שני מנהלת שיחות רציניות על הצורך להביא ילד לעולם". מיה דגן מגלמת את דמותה ב"חן" ו"עושה מאמצים לחבר בין שני חלקי הדמות, אבל קשה לקחת ברצינות את האישה האסרטיבית והבוגרת אחרי שראינו את הנימפומנית חסרת הבושה".

קריאף מצליח לבנות "דמות יותר עקבית וסימפטית", בזכות "הטקסט שלו שנשאר בקוטב הריאליסטי של המחזה". אבל שאר השחקנים סובלים גם הם מהפיצול שבמחזה, ונעים בין "אווירת הפארסה הפרועה" לבין ה"פן הדרמטי".

דורון, שללא ספק "יש לו כשרון כתיבה", יצטרך להחליט אם הוא רוצה לכתוב מחזות מסחריים, "פארסות שטותניקיות", או "דרמות הנוגעות במצוקות אנושיות. בינתיים, התוצאה היא הצגה שנותרה קרחת מכאן ומכאן".

אליקים ירון ("מעריב") סבור שלדורון "יש אוזן נהדרת, והוא קשוב להפליא לשפת השיחה העכשווית". המחזה שכתב אינו "גדול או חשוב", אבל ההצגה שלו נעה "בין ריאליזם וסאטירה להומור אבסורדי", ומכיוון שכתב וגם ביים "התוצאה היא תיאום מלא בין המצבים הדרמטיים לבין המימוש הבימתי שלהם".

"קצב ההצגה מצויין, והשובבות מחלחלת מכל פינה. צוות צעיר ונלהב עושה את ההצגה בכיף", ואם לשפוט על-פי הצחוקים בקהל "יש לבית לסין שלאגר בטוח ומלא חן. ובאמת, הוא מצחיק כל הזמן".

בקיצור: הרוב סבור שההצגה בוסרית, ובעיקר מחפשת 'צחוקים'. אבל יש אחד שצחק באמת, ואיתו גם הקהל באולם.