הם היו כל-כך יהודים, הם היו כל-כך אמריקנים

בהפרש של יום אחד מתו בשבוע שעבר שניים מענקי התרבות העממית האמריקנית של אמצע המאה ה-20: במאי הקולנוע בילי וויילדר, וקומיקאי הטלוויזיה מילטון ברל. הם הראו עד כמה קל היה להיות יהודי בהוליווד, אם גם לא בהרבה מקומות אחרים

השבוע הרביעי של מרס היה רב-סמלים בתרבות העממית האמריקנית: ביום ראשון העניקה הוליווד פרסי אוסקר לשלושה שחקני קולנוע שחורים - אחד על "מפעל חיים" ושניים על משחק מצטיין בסרטים חדשים; ובימים רביעי וחמישי מתו בזקנה מופלגת שניים מן היהודים המהוללים ביותר של הוליווד - תחילה מילטון ברל (Berle), קומיקאי הטלוויזיה הראשון של כל הזמנים, ואחר-כך בילי וויילדר, האיש שעליו אמר פעם היצ'קוק כי הוא "הבמאי הגדול ביותר בעולם".

אין כמובן קשר ישיר בין המאורעות האלה, אפילו לא קשר נסיבתי. גם אחרי שלושה אוסקרים, למעט מאוד שחורים יש דריסת-רגל בהוליווד; וגם אחרי מותם של שני הענקים היהודים, לאינדיבידואלים יהודים עדיין יש משקל עצום בתעשיית החלומות האמריקנית. השאלה הלא-בלתי-נמנעת היא אם המשוואה הזו עומדת להשתנות. ואם היא תשתנה, האומנם ישתנה באופן רדיקלי גם טעמה של הוליווד, וממילא טעמנו שלנו, כי רוב העולם החופשי חי זה שנים על הדיאטה התרבותית של דרום קליפורניה, סוכר וכולסטרול וכל השאר.

כדי להשיב על השאלה הזו צריך תחילה לראות באיזו מידה הוליווד פיתחה "טעם יהודי" ב-80 השנה הראשונות של קיומה. לשון אחר, האם מוצאם האתני והדתי המשותף של עשרות יחידים בעמדות-מפתח השפיע על התנהגותם הקולקטיבית. העיתונאי היהודי-אמריקני ניל גאבלר ניסה להשיב על השאלה בספר מעניין עד מאוד, "אימפריה משל עצמם", אשר הופיע גם בעברית (בהוצאת "עם עובד", 1993).

גאבלר מציע תשובה מפתיעה: יהודיותם של מייסדי הוליווד בהחלט השפיעה עליהם, אבל רק באותו אופן שבו שכנעה אותם לנסות בכל מאודם להיות אמריקנים. הם הקיפו את צווארה של אמריקה ב"חיבוק עז, אפילו פתולוגי".

מי המציא את "החלום האמריקני"

הוליווד שלהם היתה במידה רבה אקט של "רצח אב". מהיותם להוטים להימלט מגורל אבותיהם, הם האמינו שעליהם להימלט מעברם האירופי, מלשונם, מהגייתם ומדתם. הסרטים שהם יצרו בהוליווד, שלא לדבר על אורח-חייהם, היו לאמיתו של דבר "מראה הפוכה" לעיירה היהודית, שממנה נחלצו. כל מה שהיה פגום בעברם נעשה מושלם, בריא, יציב, רב-אסתטיקה, חזק ונדיב באמריקה של חלומותיהם. זה המכונה "החלום האמריקני" - מצטט גאבלר בראש ספרו - "אינו אלא המצאה יהודית".

מדוע דווקא הוליווד היתה צריכה להיות יהודית? סוף-סוף, לא היה שום דבר בשטעטעל המזרח-אירופי שהכשיר את הקרקע לאולפני "יוניברסל", או "פוקס", או "האחים וורנר". התשובה הכמעט-מאכזבת היא שבפרוס המאה ה-20 ענף "התמונות הנעות" (עדיין לא היה קול לקולנוע, ובארץ-ישראל קראו לו "ראינוע") היה היחיד שהיה פתוח לרווחה לפני היהודים. חשיבותו פשוט לא הוכרה, המוניטין שלו היו איומים ונוראים, ולמי היה אכפת שיהודים מוכנים להשקיע בו את כספם. היהודים האלה לא היו אנשי-רוח או אמנים, אבל הם היו מומחים בעלי שיעור-קומה בשני תחומים חשובים: חלומות וטעם. זאת-אומרת, חלומותיהם של מהגרים מן הדור הראשון והשני, המפלסים לעצמם דרך בארץ חדשה; וטעמם של ההמונים. סוף-סוף, מי יודעים יותר על טעם מאשר אלה אשר במשך עשרות שנים היו רוכלי סדקית ובעלי בתי-כלבו, עבדו בטקסטיל ומכרו בגדים.

"חג בשביל היהודים"

הצירוף של חלום וטעם העניק להוליווד ממד וולגרי: יהודים מעיירות נידחות ב"עולם הישן", ללא קלאסה וללא תחביר אנגלי תקין, היו להוטים קצת יותר מדי להידמות לאצולת הממון הילידית של אמריקה, ותרגמו ללשונם ולדימוייהם את מה שהם חשבו לערכיה ולסגנונה. כל זה סחט מפי הסופר סקוט פיצג'רלד את ההערה הנבזית, "הוליווד היא חג יהודי - וטרגדיה בשביל הגויים".

אל הוליווד זו הגיע בשנות ה-30 פליט יהודי מווינה ומברלין, ששמו היה שמואל וילדר. הוא התעניין בכתיבת תסריטים עוד בברלין, ואפילו התחיל לעשות חיל. עליית היטלר הכריחה אותו להימלט, והוא החליט לרוץ בכל המהירות אל המרחקים הגדולים ביותר, עד שייפול באפיסת כוחות. אחרים עצרו בפראג ובווינה, או מקסימום בפריס. הוא עצר בהוליווד, ושם נטל לעצמו את השם "בילי וויילדר".

אף-על-פי שהוא ידע אנגלית בערך כמו סבא שלו, הוא הצליח לשכנע מישהו בהוליווד לקנות ממנו תסריטים. האם היה מצליח לשכנע אילו שמו היה ג'ק לינץ', או לדיסלאב גומולקה, זאת-אומרת אילמלא היה יהודי, ואילמלא נותנילחמו היו יהודים? אולי לא. צריך להכיר בכך שבהוליווד, אם גם לא באיזשהו מקום אחר בעולם, בשנות ה-30 דווקא היה די קל להיות יהודי.

וויילדר פתח קריירה מדהימה של חמישים שנה, שבמרוצתן הפיק וביים כמעט 50 סרטים, שאחדים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של הקולנוע. אני מצליח לחשוב בעיקר על שניים, Sunset Boulevard ו-Frontpage (שתורגם לעברית "כותרת ראשית"). שני הסרטים האלה עיצבו את הדימוי העממי של מעצבי הדימויים העממיים: הראשון עסק בהוליווד, השני עסק בעיתונות. שניהם עסקו בהוליווד הקלאסית ובעיתונות הקלאסית. שתי הקלאסות האלה חדלו להתקיים זה כבר, כפי שוויילדר עצמו היטיב לדעת. שנתיים לפני מותו, הוא אמר: "הזוהר שאפף את עבודת הבמאי חלף לו. וחלף גם התענוג".

באיזו מידה התבונן שמואל וילדר דרך משקפיו של בילי וויילדר? קשה להגיד. האם חוש ההומור המופלא שלו היה "יהודי"? אולי, אבל הרבה פחות מחוש ההומור של ארנסט לוביץ' הגדול, או בוודאי של ג'קי מייסון הקטן. האם רגישותו המיוחדת לבעיות חברתיות - הוא היה חלוץ הסרטים הסוציאליים בהוליווד - היתה "יהודית"? ייתכן. סוף-סוף, על יהודי אמריקה בכלל אומרים שהם רגישים לשאלות חברתיות יותר מכל קבוצה אתנית אחרת.

מה עשה מילטון הקטן

מילטון ברל, אשר מת יום אחד לפני וויילדר, היה אולי האיש אשר תרם יותר מכל בן-תמותה אחר לזינוק המדהים של הטלוויזיה. ה"ניו-יורק טיימס" כתב עליו בשבוע שעבר כי "ברל חסר העכבות הוביל כמעט במו-ידיו את מהפכת הבידור, אשר הפילה את הארץ כולה בשביו של המסך הקטן". הוא היה הליצן הלאומי, ואמריקה געתה מצחוק למראה הסקצ'ים שלו: בעקבים גבוהים, בשמלת ערב, חושף שיניים שחורות, סופג חבטות של שקי קמח. כל זה לא היה מתוחכם, ולא נשא שום מסר, חוץ מזה שהחיים אינם יכולים להיות כל-כך רעים אם מילטון ברל סוחט מהם ללא קושי את האבסורדים הקטנים והלא-מזיקים.

לפני שמילטון ברל התגלה לאומה האמריקנית, בספטמבר 1948, היו בכל אמריקה 17 תחנות טלוויזיה, אשר שידרו ל-136 אלף מקלטים. חודשיים וחצי אחרי שהתגלה, היו באמריקה 50 תחנות טלוויזיה ו-700 אלף מקלטים. דירוג הצפייה שלו היה 80.7 נקודות, כמעט 30 נקודות יותר מן המתחרה הקרוב ביותר. מועדוני לילה ומסעדות נסגרו בזמן הופעותיו, כי ממילא איש לא היה מגיע. בתי-קולנוע התרוקנו מצופים. התברר אפילו שבעיר דטרויט עלתה פלאים צריכת המים בתשע בערב, כי רק אחרי ברל אנשים העזו לקום מכורסותיהם ולגשת לשירותים.

גם הימים ההם חלפו. הופעת הטלוויזיה בכבלים וריבוי האפשרויות שמו קץ לדומיננטיות של איש אחד, או של תוכנית אחת. אבל 50 שנה אחרי ימי זוהרו, תווי פניו של מילטון ברל עדיין ידועים למיליונים. אגב, שמו המקורי היה "ברלינגר", בנם של שרה ומשה ברלינגר מניו-יורק. הוא ביכר את השם "ברל", בשעה שתעשיין חלומות יהודי אחר באמריקה, ישראל ביילין, העדיף דווקא את השם "ברלין" (ארווינג ברלין). באחרית ימיו, אחרי מות אשתו, ברל מצא ניחומים בזרועותיה של כנסייה נוצרית, "כרישצ'ן סאיינס". אבל הוא נשאר, על-פי עדותו, "יהודי אתני".

# עוד על "היהודים שהקימו את הוליווד" אפשר לקרוא על הרשת, בכתובת www.jewishpeople.net/jewcreathol.html # שורת לינקים למאמרים על בילי וויילדר, וגם לכמה דוגמאות מסרטיו, אפשר למצוא באתר הרשת של ה"ניו-יורק טיימס", בכתובת www.nytimes.com/books/98/12/27/specials/wilder.html # רשימה עשירה של אתרים, העוסקים בקריירה המזהירה של מילטון ברל, אפשר למצוא ב-www/classictv.about.com/cs/miltonberle

צרו איתנו קשר *5988