אוגוסט עכשיו

בפסטיבל דוקאביב 2002 בסינמטק תל-אביב יוקרנו כמה סרטים שנוגעים למלחמה המתמשכת כאן. אם אומץ-לבכם והמצב מאפשרים רק יציאה אחת מפתח הבית, לכו לראות את "אוגוסט" של אבי מוגרבי

ככל שהמצב נהיה רע יותר, כך מתחזקת אמונתי בקולנוע הדוקומנטרי. לטעמי, הדוקומנטריסטים ירשו מזמן את מקומם של האנתרופולוגים. באים ושבים אל האובייקט, לאורך שבועות ושנים, וכשהם שם, הם יושבים עליו כמו צלפים, העדשה שלהם מפוקסת על המטרה, מבודדת אותה מהפרטים הנלווים. אמונתי מתחזקת גם משום שזו האמונה היחידה כעת. כשרע סביב, אין להסיח את הדעת בסיפורים מומצאים, ויסלח לי הקולנוע הישראלי העלילתי.

הדברים נכתבים בלילה שבו אירע הפיגוע במיי קופי שופ בתל-אביב. הם נכתבים לקראת "דוקאביב 2002", הפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע דוקומנטרי, שייערך בסינמטק תל-אביב ב-22-17 באפריל. קיבלתי כמה קלטות לצפייה מוקדמת, ויצא לי לראות כמה מהן בלילות הפיגועים של השבוע האחרון. כלומר, עשיתי סטופ כדי ללכת למקרר, ופתאום מצאתי את עצמי בשידור החי ממקום הפיגוע. אבל אומרים לנו שצריך לחזור לשגרה, אז הנה אני לוחץ על פליי, וחוזר לראות את הסרט.

יש הרבה מצאי בפסטיבל, אבל כשהפיגוע האחרון הוא לא רחוק מהבית שלי, וכוחות צה"ל מעבירים פיתות דרך החור בקיר לערפאת האיש-מת-מהלך מרמאללה, בואו נקצר הליכים ונתייחס לשניים-שלושה סרטים שנוגעים לעניין. קודם-כול, "השכן של ישו", סרט שעשה דוקי דרור על המתאגרף ג'והר אבו-לאשין. מי שזוכר, ערבי, יליד נצרת, שזכה בתואר אלוף העולם במשקל קל. אבו-לאשין חי ומתאמן בטנסי ארצות-הברית. בהתחלה הוא התאגרף כישראלי, עם הדגל ו"התקווה". אבל עם תהליך אוסלו התחיל אצלו תהליך החזרה לזהותו הפלסטינית. כדי לעשות כבוד למכורתו הוא בא הנה וניסה לעניין בקרב את עיריית נצרת, ואחר-כך גם את הרשות הפלסטינית. לא להאמין, אבל גם לו ערפאת הבטיח ולא קיים. אבו-לאשין, שהתרוצץ כאן בין פוליטרוקים ערבים, איבד את תואר אלוף העולם לאחר שלא השתתף בקרב במשך שישה חודשים, וסופו שחזר לאמריקה בחוסר כול. זהו סיפור על שבר החלום האמריקני או תחילת החלום הפלסטיני. יראה הצופה הישראלי ויחליט.

הסרט "צלם מלחמה" של כריסטיאן פריי מספר את סיפורו של ג'יימס נאכטווי, צלם שנודד בין זירות המלחמה השונות, אזורי הרעב והעוני. הוא כמו מדען, מקרב את העדשה שלו אל ההרוגים, הגוססים, היורים והמתאבלים. אם זה בקוסובו, רואנדה, אינדונזיה או הגדה המערבית. יש משהו מעט מרתיע באיש שבא ויוצא כך ממרכזי הרוע, שבהם אנשים איבדו את כוחם להגן על כבודם מול המצלמה. אבל נאכטווי אומר ש"מי שמנהלים מלחמות לא אוהבים נוכחות צלמים כי עבודתם היא חלק מתהליך השלום". נאכטווי אומר גם שמקומות של עוני ורעב הם תולדה של מלחמה. וכשעברנו לשלב הפיתות ברמאללה, זו לא בשורה מעודדת. חוץ מזה, הגז המדמיע והירי שהוא מצלם ברמאללה לא נראים יותר רע מרציחות וקטיעות אברים במאשטות ממוקדי מלחמה אחרים.

הסרט החשוב, הטוב והמורכב, מבין אלה שראיתי, הוא "אוגוסט" של אבי מוגרבי. מוגרבי רוצה לעשות סרט על החודש החם, המגעיל והכל-כך ישראלי הזה. אבל עוד בטרם נדע את טיבו של הסרט, מוגרבי מקדים לו שלושה קליפים קצרים: התפטרותו של נתניהו בליל הבחירות, מופע הם מ-פ-ח-דים, ואותו וידוא-היעדרות של השמאלנים שבעקבותיו התנער מאפוד-המגן שלו. מוגרבי ממשיך לצלם כאן בשיטה החביבה עליו עוד מסרטו "איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את אריק שרון", מין סטנדאפ ביתי, משעשע ודוחה כאחת, שבו הוא דוחף את פניו הלא-זוהרים אל המצלמה ומתחבט מול הצופה במשוגות אוגוסט שלו. ואוגוסט שלו, כמצופה, זה לצלם אנשים בשיח-תור בקופת-חולים, אוהדים ביציעי האצטדיון, מפגינים בכל רחבי הארץ.

בין לבין, מוגרבי גם חוצה את המסך ומשחק את דמות אשתו (חבוש במגבת לראשו), שכביכול רוצה לראות אותו עושה סרטים נורמליים כמו כולם, והמפיק שלו (מכנסיים קצרים וכובע מצחייה) שמחפש את הקטעים המצולמים שהבמאי-מוגרבי הבטיח לו. בערמומיות, שתסתבר בסופו של הסרט, הוא שותל בו קטעי אודישן כביכול, לסרט, או הצגה, שהוא מתכנן להפיק מפרוטוקולים של חקירת משטרה, שלפיה אלמנת ברוך גולדשטיין דורשת לקבל את אקדחו של בעלה, שכן היא היורשת. מוגרבי מטמטם אותנו בין השחקניות השונות, ביניהן כוכבות ערוץ הילדים והקולנוע הישראלי, ששיתפו איתו פעולה. בשטח, מה שבעיקר מטריד את המצלמה שלו הוא תגובת האנשים למצלמה. חיילי הקריה דורשים שישנה זוויות צילום, האוהדים דורשים שיצלם ביציעי הקבוצה היריבה, ורק בגדר הצפון דורשים שפשוט ילך משם. אבל השאלה הכי שאלתית של הסרט היא בעבור מי אתה מצלם, שלאחריה נחה דעת כולם, גם אם מוגרבי ממלמל משהו לא-מחייב.

בסופו של הסרט, ובזמנים שבהם ראשי הציבור מודיעים שאנו צפויים לעוד ועוד פיגועי התאבדות, לא נראה לי שכותבי קדימונים וביקורות צריכים להסתיר מהציבור סופי סרטים, מוגרבי המוטרף עושה בעצמו אודישן, מוצלח מאוד בעיני המפיק-מוגרבי, בתפקיד אשת גולדשטיין תאוות האקדח. אבל בסוף האמיתי של הסרט, כמו בקליפים המטרידים מתחילתו, המצלמה של מוגרבי מתמקדת באורח הממתין בשולי התמונה של נתניהו המתפטר, הריהו היורש אריק שרון. זה נגמר בתצלום תקריב גרעיני, עם כל הטיקים המוכרים בעיניו של שרון, ואם לא קלטתם שהאיש שדרש וקיבל לידיו את אקדח הרצח הוא ראש הממשלה שלנו, לא הבנתם כלום. ואם אתם רוצים את זה בשפת הביקורת: אם אומץ-לבכם והמצב מאפשרים רק יציאה אחת מהבית, לכו לראות את "אוגוסט".