ההשפלה כמקור עונג

"המורה לפסנתר". תסריט ובימוי: מיכאל הנקה (על-פי ספר מאת אלפרידה ילינק); צילום: כריסטיאן ברגר; משתתפים: איזבל אופר, אנני ז'יררדו, בנואה מז'ימל. אוסטריה-צרפת 2001.

אם ובתה (אריקה בת ה-40) חיות יחד. יחסיהן סימביוטיים עד כדי כך, שהן אפילו ישנות באותה מיטה. מעבר לכך, יש שם אלימות מילולית ופיזית, והעיוותים אף גדולים מזה.

אורי קליין ("הארץ") טוען, שמיכאל האנקה, יליד גרמניה, "אוהב לזעזע" והספר של ילינק "מספק לו הזדמנויות נפלאות לעשות זאת". בנוסף להיותה מורה לפסנתר "שרודה בתלמידותיה", אריקה "נוהגת בתום יום עבודתה ללכת לחנויות סקס כדי לצפות בסרטים פורנוגרפיים, ולפעמים היא הולכת לדרייב-אין כדי להציץ בזוגות שמקיימים יחסי מין במכוניותיהם. ואם זה לא מספיק, כדי לומר שלא הכל תקין בנפשה של אריקה, כשהיא חוזרת הביתה היא נוהגת להסתגר בחדר האמבטיה, ולהתעלל באיברי המין שלה בעזרת סכין גילוח".

כמו הספר (הנחשב לאלגוריה על המתרחש בחברה האוסטרית השמרנית), גם הסרט "התקבל בהתלהבות". להאנקה "אוהדים רבים, ולא קשה להבין מדוע. הוא במאי מיומן להפליא, שיודע בדיוק מה הוא עושה. הדבר ניכר יותר מתמיד ב'המורה לפסנתר' - בכל מה שנוגע לקצב ולתזמון של הסרט, למקום שהאנקה מעמיד את המצלמה, ולאופן בו הוא מדריך את השחקנים". יתר על כן, האנקה "עוסק לכאורה בנושאים שנחשבים 'רציניים ופרובוקטיביים'", ומתייחס אליהם "בנימה האופנתית הנכונה לזמנה".

תוצאת מיומנותו המרשימה של האנקה היא, ש"קשה להסיר את העיניים מהמסך, גם כאשר נעשים מודעים יותר ויותר לאופיו הנצלני, המציצני, הסנסציוני, ולפעמים אפילו הנלעג של הסרט, שמתחזה ליצירה רצינית ומכובדת". הסרט, כמו סרטיו האחרים של האנקה, עוסק "בסדיזם ובמזוכיזם", אבל מעבר "לרטט קל של התרגשות, שנושא לפעמים אפילו ניחוח קל של פורנוגרפיה", הסאדו-מאזו לא מעניינים, "מכיוון שאינם מעמידים את הצופים במבחן אמיתי".

"השחקנים הם עוד סיבה לעובדה, שאי אפשר להסיר את העיניים מהמסך", ובעיקר אופר, שמעניקה לדמותה של אריקה "מידה של תבונה ורגישות, שהופכת אותה לדמות שאפשר לא רק להבינה ולהזדהות עמה, אלא גם לחמול עליה, ולרצות לשהות במחיצתה בשעתיים הקולנועיות האלה".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") סבור, שהמיניות המעוותת של אריקה מוצגת בסרט "בכמה סצינות קשות ואפילו דוחות", ו"אלמלא המשחק המצוין של ז'יררדו ומז'ימל ובמיוחד של אופר, המגיעה כאן לדקויות בלתינתפסות כמעט של הבנת הדמות שלה, היה מדובר כאן בעוד ניסיון של האנקה" לזעזע בכל מחיר.

אלא שהאנקה לא מצליח, למרות הזעזוע, "להסוות את הפגם המהותי של הסרט - היותו מושתת על סנסציה זולה, עם קישוטים פסיכולוגיים ומוזיקליים מפוארים". השורה התחתונה, על כן - "יורו-טראש עם שוברט ברקע".

דבורית שרגל ("רייטינג") ממליצה "לסלק את תחושת ההתנגדות, שעשויה להתעורר במהלך הצפייה, ולנסות לגלות פתיחות למה שקורה. מבחינתה של אריקה, הסבל הוא מקור להנאה, וההשפלה היא מקור לעונג. האנקה הואשם לא פעם בכך, שהוא בעד אלימות לשם אלימות, ושדבר לא מעניין אותו". שרגל לא מקבלת את הטענה הזו, ומ"היכרות לא מאוד מעמיקה איתו", מוצאת ש"זה מאוד לא סביר. תמיד יש משהו מאחורי החזות הרצחנית.

"האנקה הוא פתולוג מוכשר, שמנתח בלי מורא את גוויית היחסים המרקיבה של אריקה עם אמה, ושל אריקה עם העולם. קורים שם, בסרט, דברים מזעזעים. הכאב הנגרם בזמן הצפייה הוא פיזי כמעט, אבל הוא גורם להרגיש. הוא מטלטל. הוא מנער את הצופה מהשגרה, מהנמנום הקיומי. וזה מה שצריך לקרות בסרט". שרגל מסכמת בארבעה כוכבים, וממליצה ל"אמיצים שביניכם".

בקיצור: האנקה, העוסק כהרגלו בסאדיזם ובמזוכיזם, הוא במאי מיומן והמשחק בסרט מצויין. אך לגבי השאלה אם יש כאן ניסיון לזעזע בכל מחיר, או שיש משהו מאחורי החזות האלימה - המבקרים חלוקים.

צרו איתנו קשר *5988