זה התחיל בספטמבר 1881, כאשר סטודנט רוסי שחפני ירד בחופי יפו, בחברת אשתו המעודנת. השניים שמו את פעמיהם אל ירושלים, העיר היחידה בעולם שבה היה זה רבע מאה רוב יהודי. "שנה אחת", אמרו לו הרופאים. "שנה אחת נשארה לך". אם שנה אחת נשארה, הוא השיב, אין לי כל ספק איפה הייתי רוצה לבלות אותה.
השם הרשמי בתעודת המסע שלו היה לאזאר אוליאנוב, אם כי הוא נולד 23 שנה קודם בשם פרלמן. עכשיו היה מנוי וגמור אתו להחליף את שמו לשם עברי, לקבל אזרחות עוסמאנית, להתלבש כאחד מבני הארץ, ולדבר רק עברית. עד מהרה יתברר לו, שכדי לדבר עברית צריך קודם כול לסגור פער של איזה 1,500 שנה. הסטודנט לביולוגיה ערך עיתון והתחיל לחבר מילון, ויום אחד יקראו לו "מחיה הדיבור העברי". אבל באפריל 1882, אליעזר ודבורה בן יהודה היו אחוזים התרגשות ממין אחר: בעוד ארבעה חודשים ייוולד ילדם הראשון, שהם יקראו לו בן ציון, והוא יקרא לעצמו יום אחד איתמר.
איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, נולד בט"ו באב תרמ"ב, אוגוסט 1882. באותו היום עצמו נוסדה המושבה הראשונה של המהפכה הציונית. שמה היה, אלא מה, ראשון לציון. ככה זה התחיל: לא בקונגרס בבאזל, לא בפרוגרמות נועזות, לא במשא-ומתן דיפלומטי. זה התחיל בחלומות פורחים באוויר, שחלמו אנשים לא-ריאליסטיים להפליא, מפני שנמאס להם לחכות.
אליעזר בן יהודה והביל"ויים באו לארץ, לא מפני שהתרשמו מ"מדינת היהודים" של הרצל, או אפילו מן ה"אוטומאנציפציה" של פינסקר. הם לא יכלו להתרשם, מפני שפינסקר עדיין לא כתב, ומפני שהרצל היה רק בן 20, והצירוף "מדינת היהודים" עדיין לא עלה על דעתו. ממה אם כן הם התרשמו? ממאבק השחרור של עמים קטנים בדרום אירופה.
בן יהודה סיפר לימים, כי הרעיון לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל בא לו, כאשר שמע על מלחמת השחרור של הבולגרים, ב-1877. במובן הזה, מקורות ההשראה של ראשוני הציונים היו שאולים מן הפוליטיקה האירופית של זמנם.
אף על פי שמהפכתם היתה אירופית, היא לא היתה ליברלית. היא נשמעה רוסית, פולנית, רומנית, הונגרית; היא לא נשמעה אמריקנית, או אנגלית, או צרפתית. כמו כל התנועות המהפכניות של מזרח אירופה, היחיד התבטל מפני צורכי הכלל.
אי אפשר להתלונן על אבותינו המייסדים ועל אמותינו המייסדות. הם היו אנשים קשים, וחשבו שהם תמיד צודקים - ואילמלא היו קשים, ואילמלא חשבו שהם תמיד צודקים, קרוב לוודאי שלא היתה קמה מדינה יהודית. 66 שנה עברו מן היום שבו נחת בן יהודה בחופי יפו עד היום שבו נחתמה מגילת העצמאות. לשם השוואה, 156 שנה עברו בין נחיתת החלוצים הראשונים על סלעי פלימות' ובין עצמאות ארה"ב. אבל בעוד שלאמריקנים לא אצה הדרך, הנה לציונים דווקא אצה. הם נעצו את חרטום נעלם בסדק הצר ברגע האחרון ממש, לפני שהדלת נסגרה.
השאלה היתה אם המדינה הזו, שנולדה בלהט מהפכני ועם מידה מעטה של ליברליות, תוכל להיות יום אחד ליברלית. במקום "ליברלית" אפשר גם לומר "נורמלית". לשון אחר, האם היא תוכל לשחרר את אזרחיה מן הצורך לשנן אידיאולוגיה, ולהיות נאמנים לחלום, ולנהל מלחמות שחרור ושיור? האם היא תוכל לעסוק במה שהאמריקנים קראו במגילת העצמאות שלהם "רדיפת אושר"?
ההיסטוריה הישראלית היא במידה רבה סיפור התנגשותן של שתי מגמות. אפשר לחלק את 54 השנה האחרונות לתקופות, על פי מידת ההתקרבות לנורמליות וההתרחקות ממנה. כמו כל דבר בחיי ישראל, אפילו ההשתוקקות לנורמליות נעשתה אידיאולוגית. כביכול, היה צורך לתת לה שמות ואיפיונים, כמו "פוסט-ציונות". פה ושם היא צימחה גידולי פרא של ניהיליזם ושל חוסר לויאליות אזרחית. אבל ההשתוקקות אל הנורמליות, היא עצמה הביטוי המרשים ביותר של ההתקרבות אל נורמליות.
מה מאוד רחוקות עכשיו שנות ה-90. הן היו שנים של גאות ושל תקווה, אם גם של הפרזה ושל עודף אופוריה. איך יתכן שעשור אחד ייחתם בכל כך הרבה אופטימיות, ועשור שני ייפתח בכל כך הרבה פסימיות? אין זה אלא מפני שהנורמליזציה היתה בהשג יד. היה אפשר למשש אותה.
כלכלנים אמריקניים הבטיחו רק לפני שנתיים, שהטכנולוגיה העילית עומדת לפטור אותנו אחת ולתמיד מן המכאוב הידוע בשם "מחזור העסקים". לא יהיו עוד גאות ושפל, מפני ששבבים יאפשרו לנו לחזות ביקוש - ולספק היצע. זה לא קרה. "מחזור העסקים" עדיין לא עבר מן העולם. מה אפשר להגיד על הגאות ועל השפל של מצב הרוח הישראלי? אולי רק זה, שפרספקטיבה היסטורית היא תרופה לא רעה לפחות לשם טיפול בסימפטומים.
אליעזר בן יהודה האריך לחיות חמש שנים אחרי הצהרת בלפור. הוא כתב זכרונות, בשביל כתב עת עברי בארה"ב, וקרא לו "החלום ושיברו". גבותיו של ישראלי יזדקפו: מדוע בן יהודה היה כל כך פסימי? התשובה היא, שהוא כלל לא היה פסימי. בעברית תיקנית, "החלום ושיברו" פירושו "החלום ומימושו". אבל בעברית הפוסט-מודרנית, "שיברו" התחיל לשמש בהוראת "נפילתו". הצירוף "החלום ושיברו" נעשה אחת הקלישאות השחוקות ביותר של זמננו אצל כל אלה הרוצים בעצם להגיד את ההיפך ממה שהם אומרים.
זה אולי פרדוקס קטן ומעניין, שמבלי משים הפך למשל על חייה של ישראל. בארץ החלומות, מלה אחת מבטאת את ההצלחה הגדולה ביותר ואת הכישלון הגדול ביותר. החלום עדיין לא נשבר, לא על פי השימוש של בן יהודה ולא על פי השימוש הרווח עכשיו. לפעמים, כאשר ישראלים מתהלכים ברחובותיהם, או מתבוננים בפניו הזועפות והעייפות של ראש ממשלתם, נדמה להם שהחלום הוחמץ.
אבל זה גזר דין קצת נמהר, ואם הם רוצים לדעת מדוע, הם מוזמנים להיזכר בספטמבר 1881, כאשר אליעזר ודבורה בן יהודה פתחו את הדלת, ולא ראו "אופק מדיני", או למען האמת אופק כלשהו. אליעזר, אמרה לו דבורה, אתה בטוח שעלינו לדבר עברית?
כתובת הדואר האלקטרונית של יואב קרני היא karny@bellatlantic.net
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
