רוצה להתמרכז

"דוקו-סופ", למי שלא הפעילו את מקלטיהם בשבת ובשאר ימות השבוע, הוא הז'אנר הטלוויזיוני שבו אנשים משחקים את חייהם לנוכח המצלמה - משהו שבין סדרות "הישרדות" למיניהן ובין מצלמה קבועה-מעל 24 שעות, המתעדת אירועים נוסח "המופע של טרומן". אחרי הצלחת "ירוקות" על טירוניות בבסיס מחנה 80, בחרו ב"שידורי קשת", להמשיך עם "דימונאים", סדרה בת שישה פרקים (ימי שלישי, החל ב-30 באפריל), שביימה ניצה גונן.

קרוב לשנתיים, כך מספרים אנשי ההפקה, הם הסתובבו באזור הדרום, חיפשו ומצאו להם את גיבורי הסדרה: אם חד-הורית שיוצאת למלחמה נגד ראש העיר בניסיון לעורר את חיי החברה במקום; זוג צעיר מתלבט לקראת נישואין; גבר מובטל בגיל העמידה שחוזר לספסל-הלימודים כדי להשלים בגרות; זוג שמנסה להיטיב חייו עם עזיבת המקום.

הנבחרים משחקים את אירועי חייהם האמיתיים, עם מעט עזרה מידידיהם, התסריטאים התל-אביבים. ונשאלת השאלה, מדוע רק שישה פרקים? בעיותיהם של הדימונאים נראות סבוכות למדי, וודאי שאינן ניתנות להתרה במהלך טלוויזיוני מהיר של 30 דקות כפול שש. ומדוע ייגרע חלקם מזה של גיבוריה המופרכים של "סיטי טאוור"? ומדוע לא ייכפה עלינו היומיום שלהם כפי שהתרגלנו לצרוך מהתל-אביביות של "הבורגנים", "הפוך" ו"פלורנטין"?

אמת, יש משהו בנאלי ואפרורי באנשים האלה, שעירם רחוקה מרחק 40 קילומטר מנקודת היישוב הסמוכה - לכאורה אנשים שלא עונים לקוד הזוהר של טלוויזיה בכלל, וערוץ 2 בפרט. אבל מהר מאוד תגלו שהפשטות המקומית כובשת, ובמילים אחרות - שהקסמות הצופה לנוכח "הגיבור המצטלם" אינה בלעדית לאזור מסוים במפה.

ברגע מסוים אומרת אחת מ"גיבורות" הסדרה והעיר, שהיא "רוצה להתמרכז", משאלה המגדירה דמויות רבות בסרטים על אזור הדרום. אני לא יודע איך מתפתחים ששת פרקי "דימונאים", אבל אם וכאשר יוחלט להמשיכה, עליה להישמר מהפיכתה לפורום קיטורים, טלוויזיה קהילתית נוסח זו שהוקמה בקיבוצים לאלה שעייפו מלצאת ולהשתתף באסיפות הכלליות שבהן נקבע גורלם.