החדר האטום כחטא ועונשו

הדור החדש של הוליווד הוליד מתוכו יוצרים גדולים, במאים בעלי סגנון, שוברי מוסכמות, ומקצוענים מבריקים שמצליחים לשלב חדש עם ישן ולהוליד מהשילוב הזה קולנוע נהדר. זה אומנם קולנוע שפועל לאטו על הביקורת, אך מצליח להסתנן היטב לתודעתו של הקהל, צעיר ברובו, הצמא לחידושים ופתוח ליומרות שיפרצו את הבועה הממוסחרת שלתוכה נסגר הקולנוע כולו, ולא ההוליוודי לבדו.

לצדם של פול תומס אנדרסון ("מגנוליה") וטוד סולונדז ("אושר") ניצב במלוא כישרונו דייוויד פינצ'ר, מהמוכשרים והמבריקים מבני דור הבימאים החדש, ומי שעונה במדויק על התיאור שלעיל. הוא הצליח ליצור לעצמו חוג מעריצים גדל והולך, בשעה שהביקורת מתמהמהת בקביעה המתבקשת - לפנינו במאי ענקי, שגאונותו יכולה להשתוות בהחלט ליוצרי-העבר של הוליווד.

"החדר" הוא סרטו החמישי, והוא משתלב היטב בסגנונו המיוחד, ההיצ'קוקי לכאורה, של פינצ'ר, סגנון דחוס שכולא בתוך עלילות שגרתיות כביכול נראטיבים טורדי-מנוחה, חריפים, נועזים וחדשניים.

סיפור הסרט הוא מקורי, ונכתב בידי התסריטאי דייוויד קאפ, שכתב בין היתר את "עיני נחש", "המוות יאה לה" ו"דרכו של קרליטו". כלומר, הוא הכשיר את עצמו בעבודה עם במאים כמו בריאן דה-פלמה ורוברט זמקיס, הכשרה מסחרית ומקצועית שהעניקה לו כלים נאים לפגישה עם יוצר חריג כמו פינצ'ר. בסרט הזה הוא גם מתפקד כאחד המפיקים.

ג'ודי פוסטר היא גרושה טרייה. היא ובתה המתבגרת (קריסטן סטיוארט) עוברות לגור בבית-מגורים מפחיד בגודלו, מאובזר להפליא, שעונה מעל ומעבר על כל צורכיהן. הבעל-האב, שעבר להתגורר עם חברתו הצעירה, מסוגל לממן שכירות יקרה שכזו. ואכן, שתי הנשים נוטלות מלוא החופן מהזדמנות-הפז הזו, פז תרתי משמע. כלומר, חטא הבצע דוחף אותן לפנטזיה המסוגננת הזו.

וברור שזוהי פנטזיה מסוכנת. הסרט אינו מסווה את עובדת היותו סרט אימה - הגיאומטריה המדורגת של החללים, הגוון האפור-כהה של הצילומים, המוסיקה עמוסת ההפתעות, והמבט המצטלב שוב ושוב בין האם והבת, שיודעות היטב כי הן נכלאות בתוך חטא החייב בעונש.

העונש מגיע גם הוא מתוך חטא הדומה לשלהן. היורש הצעיר של בעל-הבית המשונה, זה שבנה את הבניין המוזר הזה, מאמין שיש בו כספת ובה מיליוני דולרים. קודם לחשיפת הצוואה הרשמית, הוא מחליט לחדור לבניין, ולחדר האטום והמיוחד המצוי בו, כדי לשלוף מתוכו את מטמון המיליונים. לצורך זה הוא נעזר בשני חברים, שגם הם מאמינים בכסף - שאינו שלהם - כמקור לגאולה.

שני הצדדים, אם כן, יוצאים למאבק. הגברים אינם יודעים שערב קודם-לכן נכנסו לדירה שתי נשים מבוהלות; השתיים אינן יודעות מי לעזאזל מבקש לחדור פנימה.

הסרט נע באופן מצמרר בתוך המבנה, ובמיוחד בחדר האטום, שלתוכו נכנסות השתיים כדי למצוא מסתור והגנה מוחלטת מפני פלישת הזרים. הוא נע בתנועה אין-סופית בתוך חלל סגור, שאין דרך לפרוץ ממנו. וכך מטלטלת את הצופה אותה התנועה שמטלטלת את הנפשות הפועלות - הנשים שבפנים והגברים שבחוץ.

פינצ'ר מבריק ביכולתו לממש את הסיפור באמצעים קולנועיים טהורים. אין זה סיפור ספרותי שלבש בגדים חדשים. זהו קולנוע טהור, תסריט שנכתב מראש כדי לבצעו באמצעות מצלמה, מקלטה, אורות וצללים, ותנועה ספירלית בתוך חלל, שהוא-הוא הגיבור האמיתי של הסרט, או נכון יותר העונש עצמו. החדר האטום (במקור נקרא הסרט "חדר הפאניקה") אינו מאפשר כניסה מבחוץ, אבל הוא גם מלכודת למי שכבר נמצא בתוכו.

והוא כזה גם משום שאין בו מזון לשהייה ממושכת, חמצן ומים. הילדה סובלת מאסטמה, והיעדרם של אלה מקרבים את קצה. האם יוצאת כמובן להגן על הבת האהובה, אבל יותר משזו הגנה מפני מוות כמעט צפוי, זוהי בראש ובראשונה, כטקסט הסמוי והנוסף של הסרט, הגנה היסטרית מפני פלישה של גברים. את מקומה של הרחם הנשית תופס החדר האטום, הבתולי, החנוק, והבת הבתולה והנוטה כמעט למות עלולה לשלם מחיר יקר אם הגברים המסתוריים יפלשו פנימה.

גם מי שבא להגן כביכול על הכלואות הם גברים - שני שוטרים חביבים, ואפילו שכן מן הדירה שממול, שקולט סימנים למצוקה ומזעיק אותם. הגברים האלה, מעצם מראיתם והוויתם הגברית, מהווים לגביהן איום קיומי, נפשי וגופני.

ג'ודי פוסטר משחזרת וממחזרת במידת-מה את הופעתה המחשמלת ב"שתיקת הכבשים", שהסרט הזה יוצר איתו לא פעם דיאלוג פנימי מרשים. פוסטר כאם-הבתולה לבת הבתולה נעזרת באין ברירה בבעל-האב, שהופך גם הוא קורבן, אולי הקורבן התמים היחיד בין קורבנותיו של הבניין המשונה, שהופך מסצנה לסצנה למפלצת טורפת.

הסרט הטעון, המדהים והמרתק הזה מצדיק צפייה נוספת בו. הוא מהווה אתגר לצופים הבוגרים, שאולי ינהרו לראות את הסרט בעקבות הצעירים, הממלאים את השורות ונענים לכל סרט חדש של פינצ'ר.

במאי: דייויד פינצ'ר. תסריט: דייוויד קאפ. צילום: קונראד הול, דאריוס קוהנדג'י. מוסיקה: הווארד שור. עם: ג'ודי פוסטר, קריסטן סטיוארט, פורסט וויטאקר