זכית בפסק דין, מהר לבצעו

מוסד ההתיישנות קיים בשיטות משפט רבות. הטעם העיקרי לקיום ההתיישנות הינו, כי מי שזכאי לקבל דבר מסוים ומשתהה יתר על המידה לפעול לקבלתו, מכביד על מלאכת השפיטה לעשות משפט צדק. מצד אחד, הראיות הולכות ומתבלות והעדים נעלמים. מצד שני, הנתבע הפוטנציאלי עלול לאבד ראיות שדווקא תומכות בהגנתו, ובאשר גם הוא זכאי להניח, שאם מאן דהוא לא דרש ממנו קיום של זכות מצידו, אזי אולי ויתר לו על כך.

חוק התיישנות תש"ח-1958 הוא הבסיס לדיני התיישנות במדינת ישראל, כשלכך יש להוסיף הוראות מיוחדות של חוק המקרקעין לענייני התיישנות במקרקעין.

יש וטענת ההתיישנות היא כנגד תביעה במקרקעין. במקרה זה, על פי רוב התביעה מתיישנת לאחר 15 שנים במקרקעין לא מוסדרים, ובמקרקעין מוסדרים התביעה אינה מתיישנת ובלבד שטענת ההתיישנות לא התבשלה לפני 1.1.70, יום חוק המקרקעין נכנס לתוקף.

אך יש וטענת ההתיישנות היא נגד קיום של פסק דין. בניגוד למה שאולי הציבור הרחב חושב, גם פסק דין שלא מבצעים אותו מתיישן. סעיף 21 לחוק ההתיישנות קובע: "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות ואולם פסק דין בתובענה שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות".

משמעות הוראה זו שבחוק ההתיישנות היא, כי אם פסק הדין הינו להורות על ביצוע פעולה מסוימת, אזי הוא מתיישן לאחר 25 שנה אם לא ננקטו הליכים לביצוע, ואם פסק הדין הוא הצהרתי בלבד - אזי פסק דין כזה אינו מתיישן.

נשאלת השאלה, מה פירוש המילים "עשה פעולה כלשהי לבצעו?" האם הכוונה היא שעל הזוכה תוך 25 שנה לפתוח בהליכי הוצאה לפועל לקיומו של פסק הדין? האם זוכה המשתהה בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, אך מנהל משא ומתן עם החייב מתוך תקווה שאולי בדרכי נועם ישכנע את החייב לבצע את פסק הדין, עלול לאבד את תקופת ההתיישנות?

שאלה זו הוכרעה לאחרונה בבית המשפט העליון בפני הרכב של השופטים אהרון ברק, תיאודור אור ואליעזר ריבלין בעניין ע.א 8301/98 הדסה אנואר ואח' נ' ש.א.פ בע"מ. בעניין ש.א.פ הנ"ל, המערערים הם יורשים של מי שבשנת 1963 ניתן נגדו פסק דין לפנות את הדירה שהתגורר בה. המשיבה רכשה את זכויות הזוכים דאז בפסק הדין (רשות הפיתוח ואח'). במשך השנים המשיבה ניהלה מו"מ עם המערערים במטרה להביא לביצוע פסק הדין משנת 1963, מבלי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל - אך לשווא.

בשנת 1994, קרי לאחר 31 שנים מיום מתן פסק הדין, הפעילה המשיבה הליכי הוצאה לפועל לפינוי המערערים, ואלה העלו טענת התיישנות בטענה, כי מאז מתן פסק הדין עברו יותר מ-25 שנים.

ראש ההוצאה לפועל דחה את הטענה וקבע, כי המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים עצר את מירוץ ההתיישנות, ויש להתחיל את מירוץ ההתיישנות מאז שהמו"מ בין הצדדים נפסק.

הערעור על החלטה זו התברר בפני השופטת הניה שטיין ז"ל, שדחתה את הערעור, ומכאן הערעור לבית המשפט העליון.

את פסק הדין המנחה נתן השופט אליעזר ריבלין, אשר קבע, כי מגמת הפסיקה הינה לפרש את הוראות חוק ההתיישנות בצמצום. כלומר, יש לפרש את הוראות ההתיישנות כך, שהטוען אותה לא יצליח להדוף זכות מהותית בקלות, ועל כן יש לפרש את המילים "פעולה כלשהי" באופן רחב דיו. השופט ריבלין קובע:

"גם משא ומתן, בדרכי נועם, ושלא באמצעות מערכות האכיפה השלטוניות, לקראת ביצועו של פסק הדין, עשוי ללמד, כי התובע עומד על זכותו לפי פסק הדין, ומעוניין לממש אותה. לשיקול זה, שעניינו בהסתמכותו של החייב, מצטרפים גם שיקולים של מדיניות משפטית. הליכה בדרכם של המערערים הגורסים, כי 'ניהול משא ומתן לביצועו של פסק דין מהווה ממילא ויתור על ביצועו', עשויה להביא עימה השפעה מצננת על עצם הנכונות לקיים משא ומתן לביצועו של פסקי דין בהסכמה בפשרה ותוך התחשבות הדדית".

גם השופט ברק מגיע לתוצאה דומה, אך לא מתוך מגמה לצמצם את הוראות ההתיישנות אלא מתוך "תכלית החוק", ולדעתו, די בניהול מו"מ בכדי לקיים את תכלית סעיף 21 הנ"ל.

אמנם, יש הגיון רב במדיניות המשפטית של עידוד ביצוע פסקי דין בדרכי נועם, ותוך עידוד גישה זו להאריך את תקופת ההתיישנות כל עוד המו"מ נמשך. יחד עם זאת, גישה זו מעוררת גם קושי מסוים. לדוגמא, מה גורל זוכה, אשר מנהל מו"מ לסירוגין ובכך מאריך כל פעם את תקופת ההתיישנות של ביצוע הפסיקה? האין כאן מצב אשר מדיניות משפטית אחרת נפגעת, והיא סופיות ביצוע פסק הדין?

כלומר, השופט ריבלין, מטעמי מדיניות משפטית, מגיע למסקנה, כי יש לעודד את האזרחים להגיע להבנה בנוגע לביצוע פסק דין.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.