התיישנות, הגינות וכוונת המחוקק

נימוק דיוני אינו מצדיק שלילת זכותו של בעל הזכויות לקבל פיצוי בעד זכותו במקרקעין שהופקעו

לפני כחודש ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב פסק דין בתיק אזרחי 1125/99, שבו נקבע, כי תביעה לפיצויי הפקעה מתיישנת כעבור שבע שנים מיום ההפקעה. משמעות הדברים היא, שאם חלפו שבע שנים מיום ההפקעה, מבלי שבעל הזכויות במקרקעין הגיש לבית משפט את תביעתו, אין הוא זכאי לפיצויים ומקרקעיו יילקחו ממנו על-ידי הרשות המקומית (או על-ידי המדינה) ללא תשלום כל פיצוי שהוא.

פסק דין זה סותר את הפרקטיקה הנהוגה בארץ זה עשרות שנים, עומד בניגוד לעקרונות בסיסיים בהפקעת מקרקעין, ובמיוחד עומד הוא בניגוד לרוח החדשה העולה מפסיקתו של בית המשפט העליון בפסקי דין בהפקעות, שניתנו בשנה האחרונה בהרכבים מורחבים של בית המשפט. אין חולק, כי תביעה לפיצויי הפקעה היא תביעה כספית, שלכאורה צריכה לחול לגביה ההוראה הכללית שבחוק ההתיישנות, לפיה תקופת ההתיישנות היא שבע שנים מיום היווצר העילה.

אולם, מסקנה זו, אם נכונה היא, נוגדת את אופיו המיוחד של רעיון ההפקעה, המוסר בידי המדינה כוח רב עוצמה, על תנאי שזו תפצה את האזרח באופן ראוי והוגן על מקרקעיו שנלקחו בכפייה לטובת הציבור. לשון אחרת: קיומה של הסמכות להפקיע מותנה בתשלום פיצויים הוגנים; לא שולמו פיצויים הוגנים, אין הצדקה לקיומה של סמכות זו. לפיכך, שלילת זכותו של בעל הזכויות לקבל פיצוי בעד זכותו במקרקעין שהופקעו, בנימוק דיוני גרידא, אין לה כל הצדקה והיא משמיטה את הבסיס לקיום זכותה של המדינה להפקיע. מכאן, שאין לפרש את חוק ההתיישנות באופן שיחול גם על תובענות לתשלום פיצויים בעד זכויות במקרקעין שהופקעו.

אחד הצידוקים לקיומן של הוראות התיישנות בתביעות אזרחיות הוא, שהנתבע החייב לא יהא נתון לעולם ועד לסיכון שתוגש נגדו תביעה, והוא יצטרך להתגונן מפניה לאחר זמן רב מיום התגבש עילת התביעה ומבלי שיהיו בידיו אותם אמצעים שהיו בידיו סמוך מיד לאחר התגבשותה. ככל שחולף הזמן קטנות והולכות אפשרויותיו להתגונן מפני התביעה. לפיכך, בא מנגנון ההתיישנות ומגביל את משך התקופה שבמהלכה עשוי הנתבע להיות צפוי לתביעה, ומשחלפה תקופה זו, שוב אין הוא צפוי לתביעה, מסיבות דיוניות, למרות שעילת התביעה המהותית ממשיכה להתקיים. צידוק זה נשמט בהפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. זאת, שכן בפקודה קבוע מנגנון העומד לרשותה של הרשות המפקיעה, ואשר באמצעותו יכולה היא לשים סייג למשך תקופה, בה היא עשויה להיות חשופה לתביעה מצד בעל הזכויות לתשלום פיצויים.

סעיף 7 לפקודת הקרקעות קובע, כי תביעה לקביעת הפיצויים, המגיעים לבעל הזכות שהופקעה במקרקעין, יכולה להיות מוגשת הן על-ידי בעל זכות או טובת הנאה במקרקעין שהופקעו, הזכאי לקבל את הפיצויים, והן על-ידי הרשות המפקיעה, החייבת בתשלומם. סעיף 16 לפקודה קובע, כי החלטה סופית של בית המשפט בנוגע לזכאות לפיצויים ולשיעורם תחייב את כל אותם צדדים, שנשלחו אליהם הודעות בדבר פתיחת הליכים לפי סעיף 9 לפקודה. עוד מוסיף הסעיף וקובע, כי מי שלא נשלחו אליהם הודעות כאמור רשאים להגיע תביעה לפיצויים תוך שנה אחת בלבד מיום ההחלטה הסופית. בדרך זו יכולה הרשות המפקיעה להביא לידי חסימת תביעות נוספות תוך תקופה קצרה יחסית, ובכך נתונה לה הגנה מספקת מפני תביעות לפיצויים, המוגשות לאחר זמן רב, והעלולות להכביד על הסדריה התקציביים. כל עוד מזניחה הרשות המפקיעה, היא עצמה, את הגשת הבקשה לפי סעיף 9 לפקודה, דין הוא שתהיה צפויה לתביעות פיצויים ללא הגבלת זמן.

יתרה מזאת. ניתן לומר, כי סעיף 16 לפקודת הקרקעות קובע הסדר מפורש בנוגע להתיישנות תביעות לפי סעיף 9 לפקודה, וקיומו של ההסדר הזה דוחה את ההסדרים הקבועים בחוק ההתיישנות. אומנם, הסדר זה הינו חלקי בלבד, שכן, תקופות ההתיישנות בו אינן חלות, אלא אם ניתנה החלטה סופית על-ידי בית המשפט. אולם, הוא תומך בדעה, שהמחוקק המנדטורי, עת חוקק את פקודת הקרקעות, יצא מתוך הנחה, כי תובענה לפיצויים אינה נתונה להתיישנות כלשהי כל עוד לא ניתן פסק-דין סופי כאמור.

מנגנון הגנה חלקי, העומד לרשותה של הרשות המפקיעה, שנועד לאפשר לה לדעת אל נכון תוך פרק זמן קצר יחסית כמה יעלו לה תביעות הפיצויים, נחקק בשנת 1995 בתיקון מס' 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964. לחוק הוסף סעיף 9א(ב), הקובע:

"מי שקיבל תשלום לפי סעיף קטן (א), ולא הגיש לבית המשפט תוך שנה מיום קבלתו תביעה לתשלום ההפרש שהוא זכאי לו לדעתו, רואים אותו כאילו הסכים כי התשלום ששולם לו הינו מלוא הסכום שהוא זכאי לו, ובלבד שבשעה שקיבל את התשלום הוסבר לו על תכנו של סעיף קטן זה". סעיף זה מאפשר לרשות המפקיעה להביא לחסימת התביעות המוגשות נגדה תוך פרק זמן קצר יחסית אחר שמילאה את הוראות סעיף 9א(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964.

תימוכין לכך שחוק ההתיישנות אינו חל על תובענה לפיצויים ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, שבהם נאמר: "יצוין כאן, שתביעות בענייני הפקעות.. אשר אופיין שונה מכל סוגי יתר התביעות, אינן כלולות במסגרת החוק המוצע ובהן יישארו גם להבא תקופות ההתיישנות הקבועות בחוקים מיוחדים אלה". אומנם גישה זו אינה משתקפת בנוסח הסופי של החוק, אולם, יכולה היא לפחות להעיד על כוונת המחוקק.

תימוכין נוספים ומכריעים בדבר השקפתו של המחוקק, שאין התיישנות של תביעות לפיצויים בעד הפקעת מקרקעין, מצויים בתיקונים השונים של החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964, שנעשו החל בשנת 1978 ואילך: סעיף 9 לחוק קבע, כי הריבית והפרשי ההצמדה יחושבו עד לתאריך הנקוב בסעיף, "או עד תום עשר שנים ממועד הרכישה לפני המאוחר, ולאחר מכן תשולם ריבית לא צמודה...". אילו סבר המחוקק, כי על תביעות לפיצויי הפקעה חלה התיישנות, הוא היה קוצב תקופה מרבית של שבע שנים בלבד.

להשקפה האמורה ניתן למצוא חיזוק נוסף בהלכה הרווחת בארצות-הברית, לפיה, כאשר נקבע בחוק סעד מיוחד לקבלת פיצויים בעד מקרקעין שהופקעו, ולא נקבעה בו הגבלת זמן לנקיטת הליכים כאלה, הרי אין חוק ההתיישנות הכללי החל על תביעות אזרחיות, חל על מקרה כז.

מכל המקובץ מתבקשת, איפוא, המסקנה, כי אין בסיס לטענה, כאילו תביעה לפיצויי הפקעה מתיישנת ככל תביעה כספית אחרת.

הכותב מתמחה בהפקעת מקרקעין ועורך "דיני הפקעת מקרקעין".