האיש המצחיק עם השפם

אנגליקה שרובסדורף כתבה על אמה המרדנית, אבל מה שמרתק בספר הוא דווקא חיי היום-יום בגרמניה, ערב עליית הנאצים

אנגליקה שרובסדורף, המתגוררת כיום בירושלים, נולדה בגרמניה, זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון. היא בת לזיווג מוקצה על-פי חוקי הגזע שלהם. מוצא אמה, אלזה קירשנר, ממשפחה יהודית טובה מברלין, מסורתית וחמה. אביה, אריך שרובסדורף הוא בן למשפחת תעשיינים עשירה, גרמנית-ארית, נוקשה ותרבותית שרק "פגם קטן" דבק בה: שלושת בניה נישאו ליהודיות. אריך, אביה של אנגליקה, היה טוב-הלב והנדיב שבהם, וכצפוי, לא-יוצלח. האם אלזה היתה במידה רבה תוצר של זמנה, מן הדמויות הססגוניות והמרדניות שידעה ברלין הפרועה בשנות העשרים של המאה שעברה, הקרויות גם "שנות הזהב".

כבר בנעוריה גילתה אלזה משיכה עזה לעולם הגדול, שאת התגלמותו ראתה בחוגי השכנים הנוצרים. ברוח המסורת היהודית אירסו אותה הוריה לבן-טובים יהודי, אך אלזה מרדה בשידוך והעדיפה להינשא לאהובה הנוצרי פריץ, משורר ומבקר תיאטרון דלפון.

אחרי משבר שידעה בנישואיה בשל בגידותיו של פריץ בה עם שתי חברותיה הטובות, התגבשה בה ההכרה שהיא יכולה ליהנות מכל העולמות. היא לקחה לעצמה מאהב, שיכנה אותו בביתה, ואילו פריץ הביא אל הבית המשותף את אהובתו הני, חברתה-יריבתה של אלזה. הם חיו ברביעייה מאושרת, מסוכסכת לעתים, עד שאלזה הרתה למאהבה. כשסירבה לשנות את סדרי עולמה - שנראה לה מוגן דיו, ובוודאי מרתק - ולהינשא למאהבה אבי בתה, הוא נקט צעד מפתיע ועזב אותה, את בתם המשותפת ואת הקן החמים של הרביעייה.

אך אלזה לא הניחה לעצמה להתאבל על לכתו. עד מהרה הכירה באחת מאותן מסיבות עליזות, שערכה בביתה לעתים מזומנות, את מי שיהיה בעלה: אריך שרובסדורף. אריך השמרן והחסוד לא היה רגיל במסיבות חשק, שהיו כמעט שגרת לילותיהם של אלזה וידידיה; הוא נזדמן לשם במקרה בלוויית אחיו, ולא נשאר אדיש לקסמיה של אלזה, שפיתתה אותו בדרך הקצרה והבנלית ביותר. הם יצאו לחופשה משותפת בלוגאנו ואלזה שוב הרתה. שלושת ילדיה היו אחים- למחצה; היו להם אם משותפת ושלושה אבות שונים. בטוב-לבו, קצת מתוך כורח, קצת מתוך רפיון, נשא אריך את אלזה לאשה, אחרי שחבקו את בתם המשותפת, אנגליקה.

אנגליקה לא ידעה כמעט דבר על חיי אמה, עד שבגרה ויצאה למסע פרטי משלה בעקבותיה. היא תיעדה את המסע הזה בספר זיכרונותיה "לא כשאר האמהות". הגיבורה היא אומנם אלזה, אך לא דמותה היא שקסמה לי בספר. אין בה ייחוד: ביוגרפיות וזיכרונות משנות הזהב של ברלין מלאים בנשים מרתקות ממנה לאין-שיעור - יוצרות ואמניות, שניהלו אורח-חיים דומה, אך גם הותירו משהו אחריהן. אלזה, לפחות לפי עדות בתה, מצטיירת כבורגנית ממוצעת, שככלות כל מסעות ההוללות שלה אהבה לחזור לווילה מוסקת ולבעל יציב.

העדות על חיי היומיום בברלין - הטקסים המשפחתיים, יחסי יהודים-נוצרים - היא שמרתקת כל-כך בספרה של אנגליקה שרובסדורף. פכים קטנים כמו תיאורי מסיבות חג מולד משפחתיות שאליהן מוזמנים גם הוריה היהודים של אלזה, זה חלקה הקליל של העדות שמניחה לפנינו אנגליקה שרובסדורף. חלקה המצמרר הוא בתיאור העיוורון המדהים שבו לקו הוריה וידידיהם הטובים לנוכח מעשי הבריונות של הנאצים. אף שהדברים ידועים, מדהים לקרוא על הזלזול וקלות-הראש שבהם התייחסו אנשים טובים ונבונים ל"בריונים הנלעגים" של היטלר. בעיניה של אנגליקה, היטלר היה "איש מצחיק עם שפם". כשחברתה של אנגליקה באה לבקרה ועל צווארה תליון של צלב קרס, אמה נדהמת, אך מעדיפה להתעלם מן המשמעות. וכשסבתא שרובסדורף עונדת צלב קרס, זה "ככה סתם": העסקים הרי חייבים להמשיך ולשגשג.

"לא כשאר האמהות", אנגליקה שרובסדורף. מגרמנית: ארנו בר. שוקן, 351 עמ'