כרוב חמוץ ברוטב איטלקי

מרתה היא שפית מצליחה בגרמניה, בעיר-הנמל המבורג. היא רווקה, חיה בתוך בועה יאפית מייגעת, ואינה מבחינה שחייה חסרים משהו. המשהו הזה אינו בהכרח רומנטי, אף שחלקו השני של הסרט עוסק במגע ארוטי אפשרי בינה לבין הטבח האיטלקי, שפתאום מופיע במסעדה שבה היא עובדת.

סוד קסמו של הסרט נעוץ בשרטוט דמותה של מרתה. התסריטאית והבמאית סנדרה נטלבק, שזהו סרטה הקולנועי הראשון, מעדיפה להתבונן באשה שבראה, בלי להציג מולה גברים נבזים וחסרי-התחשבות. דווקא משום שהגברים בחייה של מרתה - אותו טבח והשכן החביב בבניין מגוריה - בסדר גמור, הופכת מרתה לדמות מעניינת יותר. היא לא יודעת ליהנות ממה שיש לה. לא מנשיותה, לא ממקצועה ולא מעושרה. כשפית במסעדת יוקרה היא מתעללת בלקוחות שאינם מרוצים מתבשיליה, ואף מגרשת אותם. בעלת המסעדה שולחת אותה לפסיכואנליסט, שלא מוצא שום פגם באישיותה, ואפילו לומד ממנה שיעור או שניים בעניינים קולינריים.

כל זה עד שנוחתת עליה מכה קשה. אחותה, שאינה נראית בסרט, היא אם חד-הורית שמתה בתאונת דרכים ומשאירה למרתה את בתה הקטנה להשגחתה. אבל מרתה מתקוממת, והיחסים בינה לבין אחייניתה הופכים למרכיב חשוב בסיפור.

העניין הקולינרי כאן מתגלגל לשני כיוונים. מרתה מגלה את נשיותה החבויה, שהיא בעיקרו של דבר אמהותה, והולכת ונפתחת בפני האחיינית התובענית. הכיוון האחר, שהוא הצפוי יותר וגם ידידותי יותר לצופים, הוא הקשר הרומנטי שנקשר בין מרתה לבין טבח איטלקי.

נטלבק מרחיקה קצת לכת, כאשר מתברר שאחותה ניהלה פרשה רומנטית עם גבר איטלקי כלשהו. עניין מופרך מעיקרו, כי נראה שהיה צריך למצוא לה סיבה, מדוע עדיף חוף הים התיכון של איטליה החמימה, על פני הקור והניכור של המבורג. אז עכשיו יש לנו, פרט לטבח האיטלקי, גם האחיינית שקצת כזאת, ומסעדה שלא מציעה אוכל אתני ברור, והופכת לעיסה דביקה של פסטות ורטבים איטלקיים.

אבל על ההתרופפות הדרמטית מחפה הקסם המיוחד של מרתה, כדמות נשית פוסט-פמיניסטית. נטלבק פועלת בתוך הקולנוע הגרמני בן-ימינו, אבל לא נגררת לכבדות האופיינית לו.

הסרט עשוי ברוח האיחוד האירופי, והוא מרפרף בקלות מעל גבולות מדיניים ומנטליים. יש אולי משהו מזויף בגישה הזאת, אבל המנדט של נטלבק היה להעניק לנו קומדיה רומנטית, מתובלת בעשבי תיבול ים-תיכוניים, ובחשבון סופי היא עושה את זה היטב.

מרטינה גדק היא שחקנית ותיקה בגרמניה. לנו זוהי הזדמנות ראשונה לגלות אשה מקסימה ושחקנית מחוננת, שאינה מתאמצת למצוא חן. אבל גם האחיינית, וגם סרג'ו קסטליטו כטבח, מצליחים לגנוב ממנה לא פעם את המסך. אלא שזה כבר עניין אישי בין השחקנים ופחות עניינו של הסרט עצמו.

בסך-הכול, הסרט הזה מציע מנה טעימה בהחלט של בידור קולנועי, קייצי במהותו וחביב ביותר.