נתחיל בחדשות הטובות: כסדק מפתיע בחומת המגן של התקשורת הישראלית, היתה "הלילה עם גבי גזית" לצוהר קטן, שדרכו אפשר לראות את המציאות הישראלית כהווייתה, ולא כפי שממשלת ישראל רוצה להציגה.
תוכניתו של גזית שירטטה את דיוקנה של מדינה מתפוררת, נעלמת, מאבדת את עצמה לדעת, כוחנית ופחדנית בו בזמן, אוכלת יושביה ומשותקת מפחד אויביה. מדינה שאיבדה את מצפונה, לא רק בנוגע לעם היושב ממזרחה לה, אלא גם בנוגע לאזרחיה המובטלים, הנכים, החלשים.
גזית, בציניות הראויה ובחיוך המריר בזווית הפה, הטיח בנו את המציאות הזאת שכולם, כך נדמה, מבקשים כל-כך לייפות. על כך הוא וצוותו ראויים להערכה רבה. אלא מה? שגזית, האיש שמיטיב כל-כך לייצר סימני שאלה, לא הצליח לשים לפנינו אפילו סימן קריאה אחד. הצופים הצליחו להבין היטב ממה הוא סולד, מה מקומם אותו, ובקיצור, את כל מה שנמצא בצד של "הנגד". אבל מה עם "הבעד"?
גזית כמובן אינו מדינאי, ולכן אין זה תפקידו לייצר תשובות, אלא לשאול שאלות. אלה שהמציאות הישראלית לא מאפשרת יותר את הלוקסוס הזה, שהיה שמור דרך קבע לשמאל הישראלי - זה שגזית, גם אם לא כיוון לכך מפורשות, הצליח לשקף את הבלבול העצום שלו.
מה שהיה נכון בימי בגין, שמיר ונתניהו, אינו תקף עוד בימי ממשלת שרון. על כן, כשהמציאות בעצמה הפכה לסאטירה צינית, לא מספיק לזעוק שהמלך הוא עירום. צריך להציע לו גם משהו ללבוש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
