כוח משחית גם קורבנות

מחזהו של דה וגה הספרדי נכתב במאה ה-17, והוא מציג כפר קטן ושליו שנתון תחת כיבוש. המושל הצבאי מתעלל ומשפיל את התושבים, וכשמגיעים מים עד נפש, תושבי הכפר מתקוממים ומבצעים בו לינץ'.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ"), זוקף לזכותו של אילן רונן את העובדה שלא הגזים בהעתקת הסיפור לסביבה הפוליטית שלנו. ההצגה נראית בהתחלה "כמעין פולקלור תמים, על רקע התפאורה הצבעונית" של רות דר, "עם עיצובים קומיים משעשעים של הדמויות, כמו למשל עיסא בתפקיד מנגו, שוטה הכפר, ואפילו נאור בתפקיד המושל, הכמעט גרוטסקי".

בחציה השני, ההצגה מקבלת תפנית והמפתח לעוצמת "שינוי האווירה מופקד בידיה של שחקנית צעירה, אולה שצ'ור, בתפקדי לאורנסה, בת המוכתר". אם במחצית הראשונה היא "חיננית וחצופה", במחצית השנייה היא כבר מביאה לבמה "עוצמה של לביאה פצועה, המקוממת את הכפר. יופיה, עוצמתה ויכולת ההשתנות שלה עושים את ההצגה, שאומרת כי "הכוח משחית, ומחילה את האמירה גם על הקורבנות".

אליקים ירון ("מעריב") מציין, שהמחזה כתוב במקור כ"דרמה עממית במובנו האמיתי של מושג זה". אחרי הלינץ' מגיעה ועדת חקירה, האמורה למצוא את האשם. "על השאלה מי עשה את המעשה, שאלה שמלווה בעינויים", משיבים אנשי הכפר "כל אחד בתורו: 'מעין הכבשים'. זהו קטע מרשים במחזה וגם בהצגה שביים רונן. אבל זה מרשים בין השאר, כי כאן מפסיקים לשיר. עד כאן המחזה בוצע כאופרטה ססגונית. כאן עלתה לרגע דרמה של ממש".

ירון סבור, ש"האופרטה לא עשתה טוב למחזה. היא טישטשה את המימד החברתי והפוליטי שלו והפכה את המתרחש למעין אגדת-עם רחוקה". גם ירון מוצא, ששצ'ור היא תגלית, מכרם חורי "מקרין סמכות שאינה חסרת רגש" ועיסא "תורם בהצלחה לפורקן הקומי".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") סבור, ש"אילן רונן מנסה להפוך את הסיפור ההיסטורי על יחסי שולט ונשלט למשל שמקרין על המציאות העכשווית, כשהוא הופך את הכפר הפסטורלי לבעל מאפייינם ערביים(...) מצד שני, אין ניסיון לזהות את חיילי הצבא והמפקד האכזרי עם מאפיינים ישראליים".

בהצגה קטעים פולקלוריסטיים ומוסיקה "סוחפת", ו"המשחק בהתאם, הוא מעט סטריאוטיפי וקומי, אבל בתוך כך יש ביצועים מרשימים". שצ'ור "מקסימה ומלאת חן", ליאופולד "מרשים בגבריותו" ויגאל נאור "יוצר דמות דמונית, לרגעים משעשעת, אך גם משכנעת ברוע הפשטני שלה". ובסך הכל, הצגה "יפה מבחינה ויזואלית ותיאטרלית".

גם אני הייתי שם: אהבתי את ההצגה, הבימוי, המשחק, הססגוניות והמוסיקה. אבל אפשר לסמוך על הקהל שיעשה את ההשלכות משם לכאן, גם בלי להכניס לטקסט את "השטחים הכבושים". בעיני זה מיותר ופוגם.

בקיצור: הצגה יפה מבחינה ויזואלית ותיאטרלית, עם קטעים קומיים ומוסיקליים, ומשחק מצוין. ונא לא לשכוח - הכוח משחית.