הוא רק מלטף את הלב

וויל (גרנט) הוא רווק לונדוני עשיר, משועמם וחובב נשים מובהק, שמכיר את פיונה (טוני קולט) בקבוצת תמיכה לאמהות חד-הוריות. בנה מרקוס מחפש דמות אב, ובין השניים מתפתח קשר.

אורי קליין ("הארץ") מציין, שדמותו של וויל (עשיר בטלן, אדיש וציני), היא דמות שכיחה בקומדיות הבריטיות. אוסקר וויילד הנציח אותה "בצורה המזוככת ביותר". אלה הם גברים שהיו רוצים לפרוץ את השריון שלהם, כדי "ליצור קשר, כדי למצוא אהבה", כי מעבר להנאה שהם מחפשים כל הזמן, והצורך שלהם להפגין אותה, "מה שהם חשים באמת זו תלישות ובעיקר בדידות".

וויל מצהיר כל הזמן, שלא איכפת לו מאף אחד וגם לא שלאף אחד לא איכפת ממנו. "כל זה משתנה כמובן לאורך הסרט, שבאופן לא מעמיק במיוחד, אבל עדין למדי, מתאר את גאולתו של וויל בזכות ההיכרות עם מרקוס".

הסרט "מתאפיין רוב הזמן בריסון רגשי, והוא סוקר את המציאות שלו בשילוב של אהדה ואירוניה". אפשר לומר לזכותם של האחים וייץ, שרוב הזמן אינם גולשים לסנטימנטליות יתר.

גרנט בתפקיד וויל משתמש הפעם "במניירות המוכרות שלו ביתר תחכום, ומצליח לחשוף בעזרתן את הפגיעות המסתתרת מתחת לחזות המעט יהירה והמרוחקת שלו כשחקן". אבל הסרט "פועל בטריטוריה מצומצמת מבחינה רגשית ומתקדם לקראת השיא בצעדים קטנים וזהירים מדי", או במלים אחרות "במקום לשבור את הלב, הוא רק מלטף אותו".

יאיר רוה ("העיר") טוען, שמסירת משימת ההלחנה לדרון בוי "היא ההחלטה האמנותית המשמעותית ביותר שביצעו יוצרי הסרט". הוא הוציא אלבום אחד בלבד ולטעמו של רוה, "הוא לא רק מספק את המלודיות הסיקסטיזיות המקסימות, שמנענעות את העלילה לכדי רגיעה מוחלטת, הוא גם השראה דרמטית".

יו גרנט מבצע כאן את "אחד מתפקידיו המפתיעים והבשרניים ביותר" והבמאים, פול וכריס וייץ מתגלים "כהפתעה נעימה", בעיקר אחרי "אמריקן פאי" הבזוי.

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב) סבור גם הוא, שגרנט מצליח כאן "לחרוג מתבניות המשחק הרגילות שלו, ולמלא בתוכן דמות שיש בה גם צדדים רגישים ונוגעים ללב". אבל הסך הכל מסתכם ב"קומדיה לא באמת מצחיקה, מרושלת ומבולבלת למדי, שמאבדת את הכיוון של עצמה לקראת האמצע, אך שבה ומגלה את מטרתה לקראת הסוף, בסיוע הדבקה מלאכותית של כמה מעמדים מהסוג המרגש-דביק".

דבורית שרגל ("רייטינג") בדעה שהסרט, כמו גם הספר עליו הוא מבוסס - הוא "מסע התבגרות אלטרנטיבי" ולא רק של הילד מרקוס, אלא גם של וויל. גרנט השתחרר מקפאונו", קולט (אמו של מרקוס) "מוכיחה שאין לה תחליף" והורנבי עדיין "כנראה הסופר הכי קולנועי שיש". שרגל חותמת בשלושה כוכבים וחצי.

בקיצור: יו גרנט טוב מתמיד בסרט מקסים ומענג למדי - דעת הרוב. אבל יש גם מי שחושב אחרת. לגמרי.