ביהמ"ש אסר זמנית על הבנק למסחר לממש משכנתא על דירת לקוחה בי-ם

שמעון טענה בפנייתה לבית המשפט, באמצעות עו"ד חיים בשארי, כי באפריל 1999 נחתם הסכם הלוואה בין הבנק ובין חברת שקיות נייר ירושלים והיא ובעלה, שהיו ערבים לחובותיה של החברה, לשם הסדרת חוב החברה לבנק.

במסגרת ההסכם, העמיד הבנק לחברה, למבקשת ולבעלה הלוואה בסך 380 אלף שקל לפירעון ב-60 תשלומים חודשיים, לשם סילוק חוב החברה לבנק. לשם הבטחת פירעונה של ההלוואה, שעבדה המבקשת את זכויותיה בדירת המגורים שלה ושל בעלה בירושלים.

לדבריה, בראשית יוני השנה הופתעה לקבל טופס אזהרה, לפיו הבנק הגיש באפריל אותה שנה בקשה למימוש המשכנתא, בטענה להצטברות פיגורים בהחזרי התשלומים ולחוב כללי של המשכנתא בסך 306 אלף שקל. זאת, למרות העובדה, כי החוב של החברה הוא בסך 181 אלף שקל, נכון לפברואר 2002, וזאת על-פי הודעת הבנק לחברה ממועד זה.

לנוכח ההבדלים המשמעותיים בסכומים שפורטו בדפי החשבון, ולאור העובדה, כי התדפיס הוצא יום אחד בלבד לאחר התפוצצות פרשת המעילה בבנק למסחר, ביקשה המבקשת מהבנק פירוט דפי חשבון, אך לא נענתה.

לטענתה, קיימת סתירה בין דף החשבון, שהוצג על-ידי הבנק בפני ראש לשכת ההוצל"פ, ובין דפי החשבון המצויים בידיה ואשר נמסרו לידיה טרם התפוצצות פרשת המרמה בבנק. עוד היא טוענת, כי הבנק נהג בחוסר תום-לב, בהסתירו מראש ההוצל"פ את קיומו של הסכם ההלוואה, וכי הוא זה שהפר את ההסכמים שנכרתו עימו.

לדבריה, עוד בטרם התפוצצה פרשת המעילה בבנק, היא התלוננה אצל מי מפקידי הבנק על חריגות כאלה ואחרות, ואולם תגובתם היתה, כי מדובר בטעויות אשר יתוקנו, ורק בדיעבד לאחר התפוצצות הפרשה, התברר לה, כי הטעויות הן בחזקת גניבה.

בפנייה לבית המשפט נאמר עוד, כי הבנק ממהר להגיש תביעות או בקשות למימוש משכונות נגד אזרחים תמימים, שנפלו קורבן למעשי התרמית של הבנק, תוך שהוא מסתיר מידע מבעלי החשבונות ומפר את ההסכמים עימם.

בתביעה העיקרית מבקשת זהבה שמעון מבית המשפט להצהיר, כי יתרת החוב בתיק ההוצל"פ או בהסכם ההלוואה תועמד על שיעור של אפס.