סיבה למסיבה?

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") טוען, ש"להחליט שפיק ראוי בשנת 2002 למחווה מטעם התיאטרון הלאומי - שהוא לב הממסד התרבותי - זה לא להבין שיש הבדל בין תיאטרון לאירוויזיון". ברור שהבימה "מנסה לקלוע ל'מה שהולך', והשירים של פיק הולכים טוב עם קהל צעיר ולא כל-כך צעיר, ששר את המלים ומוחא כפיים בקצב".

אז מה יש לנו כאן? יש עלילת מחזמר קלאסית, ריקודים, אורות זוהרים ותפאורה על גלגלים. "חלק מהשירים המוכרים משולבים טוב יותר, וחלק באופן מגוחך ('מת אב ומת אלול', כשאביו של הגיבור מת) והתלבושות של יובל כספין, שהן פרודיה קמפית של שנות ה-70 משתלטות על ההצגה, שלא כל-כך הולכת אחריהן".

אבל, ההצגה נעשתה כדי למשוך קהל. וכך קיבלנו גם את יעל בר-זהר - "שיכולתה לשיר ולרקוד מוגבלת, וקסמה הנשי מוגבל עוד יותר". ואת אמיר פיי גוטמן, שכמוה, גם הוא לא יודע לשחק. "דווקא אילנה אביטל גונבת כמה רגעים טובים של פארודיה עצמית ('דם חם'). אבל את יגאל שדה "כואב לראות מתבזבז על כלום". שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות) מוצא שאין כאן אמנם "הצגה במובן הרגיל", אבל יש "חגיגה צבעונית ומשוחררת, שמצדיעה לפיק ולתרבות שנות ה-70 שהוא מייצג". וכך למרות "העלילה השבלונית", ההנאה נגרמת מ"הדרך שבה שירים מוכרים כמו 'נאסף תשרי' או 'דיווה' פורצים לתוך הסיפור בביצועים מרעננים וכובשים".

ההפקה "מקפידה על איכויות ביצוע ברמה גבוהה ביותר"; התפאורה, התלבושות, העיבודים והכוריאוגרפיה "מצוינים, והשחקנים עושים עבודה טובה, ובעיקר שרים נהדר". אביטל "ממלאת את הבמה בנוכחותה ובקולה", שדה מפגין יכולת שירה אדירה, גוטמן "מתוק ונוגע ללב" ובר-זהר היא "יפהפייה, סוערת ומשכנעת. על אף הססנות מסוימת בשירה במערכה הראשונה, הביצוע שלה לשיר 'הפרחה' הוא מרגעי השיא של המופע".

אליקים ירון ("מעריב") התאכזב למרות הפתיחה "המרשימה" ו"המבטיחה". כמחזמר (וכך הוא מוגדר), "מרי לו" הוא "אחד הדלים שנראו על במותינו אי פעם". העלילה ה"קלושה" אינה אלא "תירוץ לתלות עליו את פזמוניו של פיק. אלו רובם מוכרים היטב, והתיכוניסטים שבאולם קיבלו אותם בשאגות שמחה. השירים ברובם אכן קליטים ומאופיינים במינון נכון של מלודיה ורגש".

מעבר לכך, ירון לא הבחין ב"בימוי יצירתי" או "כוריאוגרפיה מקורית". התפאורה "סטרילית כמו המחזה", ורק התלבושות של כספין "מרשימות ועשויות בטוב טעם ובדימיון". בר-זהר "לא בדיוק מיטיבה" לשיר, לרקוד ולשחק. גוטמן כנ"ל. ורק אילנה אביטל "לפחות יודעת לשיר".

בקיצור: הבימה מחפשת למשוך קהל עם שיריו של צביקה פיק ועם יעל בר-זהר. יש מי שחושב שהיא עושה את זה ברמה גבוהה של מקצועיות, ויש מי שממש, אבל ממש לא מתרשמים.