נו, ומי אשם? ההורים

שלושה צעירים (יפתח קליין, מיכאל הנגבי ומיטל דוהן), שני אחים ובחורה, גרים יחד בדירה. הם אומללים, וסובלים, ובורחים לצ'טים באינטרנט. ומי אשם במצבם, אם לא ההורים?

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור, ש"על פניה, נראית הצגה זו ניסיון לדבר על הנוער של היום, אל הנוער של היום, בשפה של הנוער של היום". אבל עד מהרה מתברר שהצ'ט הוא "כלי ביטוי ריק מתוכן (כי בו הרי כולם עובדים על כולם) ובכל אשמים ההורים של האחים ברגר (המופיעים בסרט וידיאו - אוהד שחר וקרן מור), ואמא של דידי (המופיעה על הבמה - רבקה נוימן)".

ההורים כאן "הם בעלי בגרות נפשית של אינפנטילים, והם אכן הזניחו את הילדים בצורה פושעת", ובנוסף, יש כאן סיפור של גילוי עריות וגם פדופיל. קליין והנגבי בתפקידי האחים הם "שחקנים טבעיים", אבל "בכל פעם שהמתח עולה ניכרים פגמיהם כשחקנים, והם נסחפים לצעקות".

הנדלזלץ מניח, שהנוער מזדהה עם ענייני אינטרנט ועם בעיות הורים, אבל מה "שאומר הרבה יותר ממה שיש בה (...), באופן מתומצת וחד וכואב הרבה יותר", הוא שירה של דליה רביקוביץ, המושמע מפי מיטל דוהן בסוף ההצגה.

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מציין, שגיבורי המחזה - שני האחים "הם לא ילדים רעים, הם יותר ילדים משועממים, מנותקים ודי נרקיסיסטים", ודידי היא "חתולת רחוב, עם מבט קשוח המכסה על פני פגיעה עמוקה בנפשה.

"הבעיה היא, שכדי להציג ניתוק רגשי ושטחיות אישיותית בצורה מעניינת, צריך למצוא איזה מפתח, שיהפוך את הדמויות ליותר מקוריוז, ומזי"א לא כל-כך מצליחה לעשות זאת". יש כאן מעט הומור והוא על חשבון ההורים בעיקר, ו"אילו היחסים של דידי עם אמה הפאתטית חסרי עניין".

הנגבי וקליין "אמינים" בתפקידי האחים, ודוהן "מקרינה היטב את המרחק בין החספוס החיצוני לכאב הפנימי של דידי". אך למרות זאת, ולמרות העיצוב "האינטרנטי המרשים", זהו "סיפור די שבלוני ומיושן, שבו הסיבה לכל הניתוק והניכור הוא אחד - אשמת ההורים".

אליקים ירון ("מעריב") טוען, שקליין והנגבי "ממלאים את הבמה בצעקות, ואולי הם אפילו סבורים שזה משחק". דוהן מצוינת כ"קטליזטור מיני", לא יותר, ורבקה נוימן שמגלמת את אמה של דידי, "היא שחקנית נפלאה שמתבזבזת כאן על תפקיד שקטן עליה בכמה וכמה מספרים".

ירון מצטער שמזי"א "לא הפנתה את כישוריה לכתיבת מחזה כהלכתו, במקום לסמוך על האינטרנט, שיעשה את העבודה במקומה".

בקיצור: פרויד כבר אמר מזמן, שההורים אשמים בכל. מזי"א הוסיפה את האינטרנט. האם זה הופך את הסיפור לעכשווי יותר? לא. הסיפור נותר שבלוני, מיושן וחד-מימדי.