שלטון יחיד

בכך הבטיחה החברה לעצמה שלטון יחיד גם כיצרנית יחידה וגם כיבואנית יחידה של קלינקר (חומר הבסיס למלט). עם השנים הפכה מלט גם למונופול המלט של הרשות הפלשתינית ולמונופול ההובלה של המלט בתוך ישראל. מחירי המלט בישראל נחשבים גבוהים בהרבה ממחירי המלט במדינות האזור. רווחי החברה אמנם מפוקחים על-ידי משרד התמ"ס, אך לפי הערכות נעים, במינימום, סביב הגבול העליון של המותר - 12%. משקל המלט בתשומות הבנייה למגורים בישראל עומד על 3.5% מהמדד.

כל השנים הוחזקה נשר בבעלות משותפת של כלל וכור, והיוותה את בסיס הרווחיות שלהן. בדצמבר 1999, אחרי שהממונה על ההגבלים הורה לשני הקונצרנים להפסיק את היחסים המשפחתיים ביניהם, עברה נשר לשליטה מלאה של כלל של משפחת רקנאטי, ואי.סי.איי עברה לשליטת כור של משפחת ברונפמן את קולבר. בעיסקה הזו הוערך השווי הכולל של משאב, שהנכס העיקרי והראשי שלה היא נשר, ב-600 מיליון דולר.

באפריל 2001 רכשה CRH, חברת מלט רב לאומית שבסיסה באירלנד, 25% ממניות משאב בתוספת אופציה לרכישת 25% נוספים עד סוף 2003. העיסקה בוצעה לפי שווי פעילות של 790 מיליון דולר. האיום הגדול על נשר, והצ'אנס הגדול של המדינה לפתוח את השוק הנעול והיקר הזה לתחרות, התחיל בשנתיים האחרונות בייבוא מתורכיה, רומניה וירדן.

היבואנים הקפידו למכור מתחת למחיר של נשר, ונשר - כדי לשמור על מעמדה ולא להקצין את הייבוא - שמרה על מחיר קבוע ונמנעה מלהעלות אותו למרות אישור של התמ"ס.

לא הייבוא עצמו היה הבעיה של נשר, עם זה היא הסתדרה כל השנים. הבעיה היא, שלייבוא הזה קשורה חברת מלט רב לאומית ועצומה בכוחה אותו נחושה היתה נשר לחסל, ובהסדר הנוכחי עם התמ"ס היא גם מצליחה לחסל. מדובר בחברה הרב לאומית הגדולה LAFARGE, שבסיסה בצרפת ולה מפעלים רבים הקרובים אלינו: שלושה במצרים, שבעה בתורכיה, שלושה ברומניה ושניים בירדן. ב-1998 רכשה לאפארג' שליש ממניות חברת המלט הירדנית, דבר שסימן עבור נשר כוונות אסטרטגיות ואיום מיידי שהיא היתה חייבת להזיז מפניה. באמצע 2001 החל המאבק של ראשי נשר וכלל נגד הייבוא. בימים האחרונים, לקראת סיום תפקידה של דליה איציק בתמ"ס הצליחה נשר לכופף גם אותה, בדיוק כמו שכופפה כמה שרי עבודה וליכוד לפניה.