היפה והחיה

יותר משהוא סרט דוקומנטרי מרתק, "המחבל שלי" (ערוץ 8, 19.8, 21:30) הוא פוטנציאל לסרט עלילתי ענקי שהלוואי ויצולם כאן יום אחד. יוצרת הסרט יולי גרשטל היא גם הכוכבת הראשית שלו. באוגוסט 1978 היתה גרשטל דיילת באל-על, שנפלה קורבן למתקפת מחבלים, אנשי החזית העממית בלונדון. המחבל "שלה" תלה בה מבט מלא שנאה מצדו השני של הרחוב, קודם שירה. באותה התקפה נהרגה הדיילת עירית גדרון. גרשטל עצמה נפצעה בזרועה. המחבל נשפט ונשלח, בעקבות עדותה של גרשטל, למאסר עולם.

עברו 22 שנה, וגרשטל החלה לתהות מה עלה בגורלו של פאהד, המחבל, איזה אדם הוא היום, מי דואג לו, והאם לא הגיעה העת לסלוח. היא נרתמה למאבק לשחרורו המוקדם, ואף הופיעה בעניינה זה במשדר "פופוליטיקה" לפני כשנה. ההופעה הטלוויזיונית ההיא משוחזרת גם בסרט, כולל עימות בין גרשטל ואם שכולה, מקורבנות הטרור, שאינה קולטת כיצד יולי יכולה לפעול למען המחבל. מנגד, גרשטל פונה לקבל חיזוק ותובנה מגדעון לוי, איש "הארץ", שמופיע כאן כמין פסיכיאטר-על, ומשיב לה את האמון בעצמה ובמעשה חציית-הקווים שלה.

גרשטל מניעה את הסרט בין נקודות-השבר, הפרטיות והלאומיות, כילדת-שמנת, דור שישי בארץ, שגדלה בצהלה של משה דיין ואריאל שרון, דרך מלחמת ששת הימים, יום כיפור, אנטבה ומלחמת לבנון. וגם הפיגוע במגדלי התאומים, המחזיר אותה למלכודת הפחד והשנאה, והמחשבה אולי להניח למחבל-לשעבר להירקב בכלא.

גרשטל היא אישה יפת-תואר (בכותרת אחד העיתונים למחרת הפיגוע, נכתב: הנערה היפה שקלקלה את תוכנית הרצח). כיוצרת אולי הביך אותה להתייחס ליופיה, אבל הוא רלבנטי לשבר. יופיה הוא מהסוג ששירת את המהפכה הישראלית, יופיה של נערת-התפוזים מהפוסטרים ושטר החצי-לירה, של הבנות בלהקות הצבאיות, ושל עידן השובניזם הנמשך, שבו הטובים היו לטיס והטובות לטייסים. והיא אכן שימשה כקצינה בבסיס חיל-האוויר, ובמקום אחר, בהבזק, היא מגלה שעזר וייצמן, מפקד החיל לשעבר, קרוב משפחה ואז שר ביטחון, הבטיח לאמה נקמה על מעשה החבלה של פאהד וחבריו, וההבטחה מודבקת בסרט לקטע טלוויזיוני שבו מדווחים על הפצצת מטוסי חיל-האוויר את מחנות הפליטים בלבנון.

המחשבה על המשך לסרט עלילתי נובעת מכך שהסרט של גרשטל עמוס באפשרויות לא-ממומשות. היא כותבת לפאהד מכתבים ונוסעת לפגישה עמו, אבל מנועה מלהיכנס אליו עם מצלמה. ואין פגישות עם עורך-דינו ולא עם חברו, מחבל בעבר שכבר יצא לחופשי. סרט עלילה היה משחרר אותה מעכבות של המציאות, בעיקר הפוליטית, ותחושת האשמה המאיטה-משהו את סרטה.

הז'אנר העלילתי היה מאפשר לה לפתח גם את מהותו האמיתית של הסרט, סיפור של יחסים בתוך המשפחה. יש לגרשטל רצון להכיר את המחבל כנער צעיר, להתחקות על משפחתו ומה קרה לו, כאילו נתקלה בבן-משפחה דחוי שלה-שלנו, שהגיע הזמן לחסל את הסכסוך הישן איתו. לא במקרה, בסצנה האחרונה, אחרי שמכתבה ללונדון הביא להקלות במאסרו של פאהד, גרשטל מאפשרת לילדיה לצאת החוצה מהבית, משחררת אותם מהמצור הארוך שנכפה על כולנו. בסרט עלילה היא היתה יכולה להביא את פאהד לביקור-בית.