ב"קשת" לא מפסיקים לשיר: הרבה זמן כבר לא היתה כאן תוכנית שגורפת אחוזי רייטינג נאים בד בבד עם מחמאות מהמבקרים, אלה שעבורם "רייטינג" היא כמעט מילה גסה. "לא נפסיק לשיר", תוכניתו של צביקה הדר, הצליחה לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר, מבלי להגדירו מראש כנמוך ביותר.
אבל בואו נבדוק לרגע עד כמה רחב המחנה שמאחורי המכנה: עולים חדשים, אפילו כאלה שנמצאים בארץ כבר עשר שנים ומעלה, מחוץ לתחום. הציבור הערבי גם הוא מחוץ לקהל היעד של התוכנית. קשישים, כאלה שכבר לפני שניים-שלושה עשורים היו פחות פתוחים לקלוט להיטים מהרדיו, גם הם נשארו מחוץ לתמונה. נשארנו עם משהו שהולם יותר את הביטוי "חצי העם". אלה שמכונים בגאווה "ישראלים".
"לא נפסיק לשיר", לטוב וגם לפחות, היא התוכנית הכי ישראלית שיש: עירוב של תנועת נוער עם טאץ' של טברנה ומעט מתח שמאפיין כל משחק שהוא "הבנות נגד הבנים". על הכל מנצח המדריך צביקה. קצת מנסה לעזור, לועג פה ושם, מספיק סמכותי כדי להוביל את העסק קדימה, אבל לא ממש "סטאר" כזה שמאיים על המתמודדים והצופים.
בקיצור, במקום טוב באמצע בין שרה'לה שרון לשמעון פרנס, עם נגיעה קלה של דודו טופז. חצי שעה מזוקקת של הוויית ערוץ 2, ההוויה הישראלית שלפיה גם אם יהיה רע, והמיסים עוד יעלו, ובמוסקבה השערים יינעלו והסוכר (יחד עם החשמל, הדלק, הלחם וכמעט כל דבר) גם הוא עוד יעלה במחיר - אנחנו לא, אנחנו לא נפסיק לשיר. אם זה טוב ואם זה רע, תשפטו בעצמכם, למרות שהשיר דווקא גורס שאין כבר דרך חזרהההה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
