המכירה היתה צריכה להיות במכרז

מסקנות הוועדה נמסרו לאחרונה לבית המשפט המחוזי בת"א, אשר דן בתביעה שהגישו כמה חברי הסתדרות, ובראשם פרופ' שמעון שטרית (ראו ידיעה נפרדת). התובעים טוענים, כי הליכי המכירה היו בלתי תקינים, וכי ראשי החברה, עוזי ורדיזר ואפרים צדקא, היו מעורבים במכירה והיו נגועים לפיכך בניגוד עניינים מובהק.

חברת שיכון ובינוי נמכרה בשנת 1996 לעובדי החברה (60%) ולקבוצת אריסון (15%). העובדים שילמו עבור המניות בשני שלבים, ולאחר מכן אף מכרו חלק ממניותיהם לקבוצת אריסון. זו מחזיקה כיום 35% מהמניות, העובדים מחזיקים 40%, ויתרת המניות בידי הציבור.

הוועדה הוקמה לפני למעלה משנה, לאחר שיו"ר מרחב ת"א וחבר הנהגת ההסתדרות, גרשון גלמן, העלה טענות קשות בעניין המכירה, ובעיקר כי החברה נמכרה במחיר נמוך מאוד, 300 מיליון שקל, בהשוואה לשווייה הנוכחי, העומד על כ-1.25 מיליארד שקל.

יו"ר הוועדה היה שמואל סלבין, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, שמונה במקומו של שמואל אביטל, אך משנבחר לתפקיד שר מונה במקומו סלבין. חברי הוועדה האחרים היו גלמן, יו"ר אגף הכספים בהסתדרות, יוסי אליהוא, יו"ר ועד עובדי מקורות, מאיר אלעזרא, וסגן יו"ר מרחב ירושלים, משה כהן.

בהתייחסה למישור העיסקי קובעת הוועדה, כי שיכון ובינוי פעלה בשנת 1995 בסביבה עיסקית קשה, עם חוב של 1.2 מיליארד שקל והון עצמי שלילי בסך 376 מיליון שקל. עקב כך היא התקשתה לגייס אשראי בנקאי, והיתה סכנה מוחשית לפיטורי מאות עובדים ואף לסגירת החברה.

בנסיבות אלה, קיבלה ההסתדרות 3 הערכות שווי: האחת של דוברת-שרם, בסך 300 מיליון שקל, השנייה של רו"ח גד סומך, בסך 550 מיליון שקל, והשלישית של יעקב גדיש, בסך 750 מיליון שקל.

ההסתדרות מכרה את החברה בסופו של דבר לפי שווי של 300 מיליון שקל. ראשיה קיבלו את ההנחה שיש להפחית מהשווי שקבע רו"ח סומך את הסכום המיועד לפיצויי פרישה לעובדים, שנאמד ב-250 מיליון שקל, לו כל העובדים היו מפוטרים.

במישור הציבורי קובעת הוועדה, כי היה צריך להיערך מכרז פתוח או סגור כדי לבחון אם יש הצעות רציניות, ואלה היו צריכות להיבדק באופן פומבי.

אולם, הוועדה אומרת, כי לא מצאה לנכון להכריע בשאלות אחרות שהועלו, כגון מעמדו של ורדיזר, הקצאת המניות לראשי החברה וניגודי האינטרסים. "הרוצה לברר שאלות אלה, מוטב שיעשה זאת שלא במסגרת ועדה פנימית".