האם חייב זכאי לדיור חלופי, במסגרת מכירת דירתו בהוצל"פ, גם כאשר הוא אינו
מחזיק פיסית בדירה? בנסיבות מסוימות, קובע הרשם ארניה, התשובה לכך היא חיובית.
בנק איגוד בע"מ (להלן: הבנק) פתח כנגד אביסדריס ציפורה (להלן: החייבת) הליכים
למכירת דירתה בבאר שבע (להלן: הדירה), במסגרת תיק איחוד שנפתח נגדה. החייבת
טענה לזכותה לדיור חלוף בהתאם לסעיף 38 (א) לחוק ההוצאה לפועל (להלן: החוק).
הבנק טען, כי לחייבת לא מגיע דיור חלופי, היות שאין היא מתגוררת עוד בדירה.
החייבת הודתה שהיא אינה מתגוררת בדירה כבר שלוש שנים, אלא בדירה אחרת בראשון
לציון, אותה היא שוכרת. לדבריה, היא משכירה את הדירה בדמי שכירות, אשר משמשים
אותה לצורך מימון דמי שכירות הדירה בראשל"צ. לדברי החייבת, היא עזבה את הדירה
מיד לאחר מות בעלה שלדבריה התאבד, וזאת משום שהנושים וקרובי בעלה המנוח מציקים
לה ומאיימים עליה.
המחלוקת בעניין זה הובאה להכרעתו של ראש ההוצאה לפועל בב"ש, הרשם ר. ארניה.
סעיף 38 (א) לחוק מעניק לחייב זכות לדיור חלופי במכירת דירתו.
לטענת הבנק, בהיעדר שימוש פיסי של ממש בדירה ע"י החייבת לצרכי מגוריה ומגורי
בני משפחתה, הרי שסעיף 38 (א) לחוק כלל אינו חל עליה, ועל כן אין גם כל צורך
להעמיד לרשותה סידור חלוף.
לעומת זאת, לטענת החייבת, גם כאשר המקרקעין משמשים כמקור למימון מגורים אלטרנטיביים,
הרי שגם אז חלה הגנת סעיף 38 (א) לחוק, שכן גם כך נעשה "שימוש" בדירה.
הרשם ארניה קובע, כי מחד, אכן, נכון שלכאורה דורש סע' 38 לחוק, כתנאי לתחולתו,
שימוש פיסי בדירה נשוא צו הפינוי. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מהוראת סע' 33
(א) לחוק הגנת הדייר (להלן: חוק הגנת הדייר), ולפיכך אם החזיק אדם בנכס, ופקעה
זכותו מחמת מכירתו בהוצל"פ, יהפוך המחזיק לדייר של הבעלים החדש.
הוראת סעיף 33 הנ"ל קובעת אם כן, כתנאי לתחולתה, שהבעלים יהיה המחזיק של הנכס.
בולט מיד לעין ההבדל בין המונח "מחזיק" (שבסעיף 33 לחוק הגנת הדייר), לבין
המונח "שימוש" (המופיע בסעיף 38 לחוק ההוצל"פ). נשאלת השאלה, כמובן, האם יש
להבדל מילולי זה משמעות מעשית כלשהי?
בפס"ד פרמינגר נ' מור פ"ד נ' (5)111 נדונו בהרחבה מהותן של הוראות חוק אלו
והיחס ביניהן (הדיון נערך ביחס לסע' 86 א' לפקודת פש"ר, אשר הינו זהה לסע'
38 לחוק). בפס"ד זה נקבע, כי סע' 38 לחוק יחול על קשת של מצבים ומקרים בהם
סע' 33 לחוק הגנת הדייר אינו חל. סעיף 33 הוא דווקני יותר, הוא מצומצם יותר
- בשל התוצאה הקשה שהחלתו יוצרת. לפיכך הוא דורש, בין היתר, יסוד פיסי ממש
של החזקה בפועל בנכס. לעומת זאת, סע' 38 לחוק הוא מתירני יותר. הוא מסתפק ב"שימוש"
בדירה למגורים, מונח שהינו "רחב" ו"פתוח" יותר.
אין ספק, קובע הרשם ארניה, שבענייננו, סע' 33 לחוק הגנת הדייר איננו חל, שכן
החייבת אינה מחזיקה בדירה. ואולם, האם סע' 38 לחוק חל? האם נאמר כי מי שהדירה
"משמשת" לו לצורך מימון דמי שכירות אלטרנטיביים בדירה אחרת, בא בגדרו של מי
ש"הדירה משמשת לו למגורים" לפי סע' 38 לחוק?
הרשם ארניה קובע, כי באופן עקרוני, התשובה על שאלה זו הינה בחיוב. לדעתו, אין
מניעה עקרונית להכיר במי שמשכיר את דירתו לאחר ומשתמש בתמורה המתקבלת לצורך
מגורים אלטרנטיביים, כמי שסעיף 38 לחוק חל עליו.
טול, למשל, חייב בעל משפחה גדולה, כשהדירה הנדונה היא דירה זעירה. הוא משכיר
את הדירה ובאמצעות דמי השכירות המתקבלים הוא עובר לגור בדירה אחרת גדולה יותר
- האם נבוא אליו בטרוניה עקב כך? האם נאמר שכדי שהחייב יהיה זכאי לסידור חלוף,
מוכרחים הוא ובני משפחתו לדור בתנאי צפיפות בלתי נסבלים? התשובה על כך צריכה
להיות בשלילה.
כאמור לעיל, מעבר החייבת לראשל"צ לא נבע מבעיות בריאותיות או משיקולים של רווחה
אישית לה או למשפחתה, במובנם הפשוט. בנסיבות העניין, אין לבוא בטענות את החייבת
על כי עזבה את הדירה. עזיבתה את הדירה, על רקע טרגדיה שחוו היא וילדיה עקב
מותו של אבי המשפחה, הינה מעשה סביר אשר אין בו כדי לשלול את זכותה לסידור
חלוף. אין זוהי נטישה מוחלטת של הדירה אלא עזיבה - אולי אפילו לרווחה נפשית.
זאת ועוד, דמי השכירות שמתקבלים מהשכרת הדירה שווים כמעט לגמרי לאלה המשולמים
ע"י החייבת בגין הדירה בראשל"צ.
בנסיבות אלה, המדובר ב"תיחלוף" הדירה בלבד, אשר אין בו כדי להביא לשלילתו של
הסידור החלוף, שכן, אם נאמר כך, יישארו החייבת וילדיה ללא קורת גג סבירה מעל
ראשם. פגיעה כזו בחייבת הינה פגיעה גדולה מדי ובלתי מידתית.
התוצאה הסופית: נקבע, כי החייבת זכאית לסידור חלוף.
לשכת ההוצל"פ בב"ש תיק 14-99790-99-9, הרשם: ר. ארניה.
בשם הבנק: עוה"ד פנר וששון.
בשם החייבת: עו"ד רווח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
