עשור של אי קיימות

ב-1992 נדמה היה לרגע שהעולם, בהנהגת ביל קלינטון, מתכוון לצעוד בכיוון הנכון. 178 מדינות התכנסו בריו דה ז'נרו למפגש שזכה לכינוי "פסגת כדור הארץ". רוב מדינות העולם, וכמעט כל מדינות המערב, יוצגו בוועידה עלידי ראש המדינה. ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין ז"ל, לא מצא לנכון להופיע. הוא לא היה יוצא דופן. בחסות תירוץ "המצב הבטחוני" או "האיום הדמוגרפי", התעלמו ראשי ממשלות בישראל מאז ומעולם מאיכות הסביבה בה אנו חיים, וממשלות ישראל היו מאז ומתמיד הגורם הפוגע ביותר בסביבה.

ועידת יוהנסבורג, שתיפתח מחר (ב'), זכתה לכינוי ריו פלוס 10. היא תהיה ללא ספק הוועידה העולמית הגדולה ביותר בכל הזמנים. צפויים להגיע אליה כ-65 אלף בני אדם, משלחות רשמיות מלמעלה מ-180 מדינות ועשרות ראשי מדינות. גם הפעם לא יטרח ראש ממשלת ישראל להגיע לוועידה, ויסמן בכך את יחסה של מדינת ישראל ל-5 הסוגיות המובילות בסדר יומה של הועידה: מים ותברואה, אנרגיה ממקורות מתחדשים, חקלאות, בריאות, ושמירה על מגוון מינים ביולוגי. לוועידה תגיע משלחת ישראלית גדולה, שבראשה יעמדו שר החוץ שמעון פרס, השר לשיתוף פעולה אזורי רוני מילוא והשר לאיכות הסביבה צחי הנגבי.

מדינת ישראל חתמה על האמנה שסיכמה את המפגש העולמי החשוב ההוא. מדובר באחת הפעמים הבודדות בתולדות ההיסטוריה האנושית, שבה כולם - עשירים ועניים, אויבים ואוהבים, התכנסו לדיון בתוכנית פעולה משותפת, לא לטובת מדינה, או אזור, לא כדי ליצור קואליציות נגד, אלא כדי לקדם אינטרס עולמי משותף. האמנה, שכותרתה "אג'נדה 21" טוענת, שבמגמות העכשוויות אי אפשר להמשיך, שכן הן מוליכות את כדור הארץ לאסון אקולוגי. האמנה ביקשה ליצור מאה חדשה, טובה יותר לקשר שבין אדם לסביבה. צוותי עבודה מדיניים ומקצועיים עבדו לפני הוועידה, במהלכה ואחריה, כדי להתוות תוכנית פעולה שאמורה לאזן בין דגשים כלכליים חברתיים וסביבתיים בשיקולי פיתוח.

המטרה היא להשיג איזון בין צורכי האוכלוסיה לבין כושר הנשיאה של כדור הארץ. פיתוח שאינו מכלה את משאבי הסביבה אלא משתמש בהם בתבונה באופן שיוכלו להתחדש. פיתוח המבוסס על עקרונות של צדק פנים-דורי וצדק בין-דורי בהקצאת משאבים מתכלים השייכים לכל תושבי הכדור הזה, היום ובדורות הבאים. פיתוח שישאיר לדורות הבאים עולם דומה או טוב מזה שקיבלנו מהדורות הקודמים.

המונח הלועזי Sustainable Development תורגם לעברית ארכאית כ"פיתוח בר קיימא" והפך בארץ, מיד לאחר ועידת ריו, לאות מתה של אמנות בינלאומיות, צמד מילים חסר משמעות אמיתית המופיע עשרות פעמים בכל תסקיר השפעה על הסביבה של פרויקטים גדולים והרי אסון סביבתי. כביש חוצה ישראל, תחנת כוח פחמית נוספת, נתב"ג 2000 ושדה תעופה בעין עברונה - כולם "בני קיימא".

מאז ריו 1992 לא פיתחה מדינת ישראל אסטרטגיה לאומית לפיתוח מקיים, מונח המשקף טוב יותר את המונח הלועזי. משרדי הממשלה מתייחסים לנושא כעסק תיאורטי, שאל לא לצאת מתחום הלטיפונדיה המינסטריאלית של המשרד לאיכות הסביבה. זכותו להטריד את המשרדים הגדולים בדרישות קטנות.

כדי להבין את ההבדל בין תפיסת עולם של קיימות לבין הטרדה שולית, די להתבונן בסיפור כלובי הדגים. בעולם הנאור לא היו מוכנסים כלובי דגים למערכת האקולוגית הרגישה של ים סוף, עד שלא הוכח מעל כל ספק שהם אינם מזיקים למערכת. אצלנו לא יוציאו אותם מהים עד שלא הוכח מעל כל ספק שהם מזיקים. כאשר יוכח, יהיה הנזק בלתי הפיך. מעניין מה יאמר בוועידה השר לאיכות הסביבה על הימלטותו מטעמים פוליטיים מכל טיפול בנושא.

מדינת ישראל חתמה אמנם על האמנה לשמירה על המגוון הביולוגי מתוך הבנה, שבלעדיו לא יתקיימו מים, אוויר וקרקע ראויים לחיים. אין ולא יהיה תחליף טכנולוגי לתפקודי הסביבה של המגוון הביולוגי. ארץ ישראל, בהיותה נקודת מפגש של אזורים ביו-גיאוגרפים רבים, היא אחת הנקודות החשובות לשמירת המגוון העולמי.

לפני עשר שנים התחייבה מדינת ישראל להכין תוכנית אסטרטגית לאומית לשמירה על המגוון הביולוגי. רק ערב הוועידה נזכרו במשרד לאיכות הסביבה להתחיל בעבודה בינתחומית (מחקר, חקיקה, אכיפה, חינוך וכיו"ב), שתגיש המלצות לפעולה. חלק קטן מההמלצות אולי אף יעברו את הלעג והציניות של משרדי הממשלה האחרים, ועד אז ייכחדו עוד מינים רבים בים סוף המזדהם, בנחלים המתייבשים, בחולות הנעלמים ובשמורות הטבע הקטנות ההופכות לאיים של נופש בין שטחים מבונים.

מעניין מה יאמר שר החוץ בוועידה כאשר יישאל, מדוע מסרבת מדינת ישראל לאשר את התיקון לוועידת ברצלונה והפרוטוקולים הנלווים ביחס לשימור הים התיכון; מסרבת לחתום על התיקון לפרוטוקול מונטריאול משנת 1997, אשר אוסר את הסחר בחומרים הפוגעים באוזון עם צדדים שאינם שותפים לפרוטוקול; מסרבת לאמץ את אמנת ארהאוס העוסקת בהעברת מידע ובשיתוף הציבור בקבלת החלטות בנושאי סביבה, ועוד מסמכים מקצועיים רבים שהוכנו מאז ריו 1992.

כאשר מדינות העולם עולות לרגל ליוהנסבורג כדי לדווח מה עשו מאז פגישתן האחרונה בריו, מדינת ישראל עוסקת בהקמת מכשול פיסי לאורך עשרות קילומטרים, שספק אם ימנע מעבר מחבלים, אך ודאי שיחסל כל אפשרות למעבר בעלי חיים. שמירת מגוון המינים מעולם לא עלתה במוסדות התכנון כטיעון לגיטימי בעד שמירת שטחים פתוחים. מי שיעז להעלות טיעון שכזה יואשם מיד ב"העדפת ג'וקים על פני בני אדם", ובניסיון "להפוך את החקלאים לאינדיאנים בשמורות", או יזכה במקרה הטוב לתנועת יד מזלזלת וצחקוקים במסדרונות בהן מתקבלות ההחלטות. מעניין מה יאמר השר לשיתוף פעולה אזורי על פגיעתה המובטחת של גדר ההפרדה בין ישראל והרשות הפלשתינית במגוון המינים.

כאשר יגיע השלום ומכשול קו התפר יפורק, לא יהיו עוד בעלי חיים בארץ, אך השתוללות הבנייה התיירותית הפוגענית תחזור כמו בימי בועת התיירות ערב אינתיפאדת אל אקצה. בהיעדר תוכנית לאומית כזאת, ניתן יהיה ליזום מחדש ולקבל את ברכת מוסדות התכנון למלון לאלפיון העליון בסמוך לשמורת מואה, או אגם ועשרות דונמים של מגרשי גולף בשדה בוקר.

העולם מוטרד מהתפשטות המדבריות ומפגיעה ביערות ובכיסוי הירוק יוצר החמצן. מדינת ישראל בשנותיה הראשונות התגאתה בפרויקטים לאומיים של ייעור. הקרן הקיימת לישראל אף זכתה לאחרונה בפרס ישראל כאות הוקרה על פועלה המבורך. הייעור במדינת ישראל איננו מעשה שלטוני הנובע מאסטרטגיה לאומית, כפי שמתחייב מוועידת ריו. מדינת ישראל משאירה את השמירה על היער, חידושו לאחר שריפות, השמירה מפני המדבור, בידי הקרן הקיימת לישראל, שאיננה רשות ממלכתית אלא חברה שאפילו לא רשומה במדינת ישראל, ותקציבה בא בעיקר מתקבולי בנייה על קרקעותיה. אין בנייה על קרקעות קק"ל בערים - אין יער.

אם בריו 92' היה עוד דיון בשאלה האם העולם מתחמם, היום הדיון הוא רק בשאלה איך ניתן לעצור את התהליך, שהחל במהפכה התעשייתית והואץ בקצב מסחרר בשנים האחרונות. שיטפונות הקיץ שהטביעו את מרכז אירופה השנה היו רק הקדמה למה שצפוי להתרחש בדורנו ובדורות הבאים אם נמשיך בפליטת גזי החממה.

לא בכדי נושא הפחתת פליטת גזי החממה איננו מופיע כנושא עיקרי על סדר יומה של הועידה. מימשל ג'ורג' בוש רואה בכל הפתרונות המוצעים לבעיה פגיעה באינטרסים הכלכליים של ארה"ב. אם הנשיא בוש מסתגר בחוותו שבטקסס ומסרב לקבל אחריות על נזקים שכלכלת ארה"ב מעוללת לעולם, קשה לצפות מראש הממשלה אריאל שרון שיוציא את האף מחוות השקמים עטורת השטחים הפתוחים, ויכיר באחריות הממשלה לעובדה שמאז ועידת ריו הוכפלה בישראל פליטת גזי החממה, רמות זיהום האוויר בערים הפכו למסוכנות לבריאות הציבור, ובכל זאת לא נעשה דבר לחיסכון באנרגיה או לשימוש במקורות אנרגיה מזהמים פחות. צריכת החשמל לנפש רק עלתה, השימוש בתחבורה ציבורית רק ירד, והפתרון שמציעה ממשלת ישראל לכל אלה הוא בניית תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון.