ריקוד של נשמה

עבודה חדשה של עידו תדמור עוסקת בגורל, ובשאלה האם יש בכוחנו לשנותו.

רות אשל ("הארץ") כותבת, שתדמור, במטרה לעסוק בסוגיות הללו, "פונה אל עולם פולחני, אל סיפור גן העדן. עץ הדעת עתיר התפוחים, יפהפה ומסתורי, מואר לתלפיות באמצעות יעקב ברסי. אבל לא הפילוסופיה והאינטרפרטציה האישית של תדמור עושה יצירה זו למופלאה. מה שעושה אותה כל-כך מיוחדת הוא הרקדן עידו תדמור".

תדמור, "רקדן מופלא", פונה אל "הקמאי" ו"יוצר שפה תנועתית עשירה ומאוד אישית. היכולת הגופנית הטכנית הבלתי רגילה שלו מרחיבה את אפשרויות שפת התנועה שלו כשהיא מאפשרת לו לבצע תנועות שאחרים אינם יכולים. אבל תדמור הוא בראש ובראשונה אמן רגיש ובוגר".

כל תנועה שלו, בין אם זו הליכה או "תנועה וירטואוזית ומדהימה", מעוררת באשל צמרמורת. הוא מציג "איכות ברמה גבוהה... הראוותנות שהיתה אצלו בעבר נמוגה והוא רוקד על הבמה עירום... חושף את עצמו עד הסוף בישירות ובכנות. ריקוד של נשמה". גם הראל קיי, הרוקד לצדו, הוא "רקדן מעולה, ויחד הם ביצעו דואט אהבה רגיש".

אבל יש גם "חוליה חלשה" - הבנות. הן "מבצעות את התנועות נכון, לפי הספר, אבל ללא קסם תנועתי". אשל מצפה לראות לצדו של תדמור רקדנית גדולה, "כדי שיחד יוכלו לעוף לגבהים ללא גבולות". אליקים ירון ("מעריב") מציין אף הוא, שתדמור "הולך אל מיתוסים קדומים ואל תרבויות שבטיות. השימוש באמצעים הפולחניים מלווה את היצירה לכל אורכה: שימוש באבקה לבנה, צביעה של הגוף, שילוב של רקדן וענפים, עירום ותלבושות שהולכות על התפר הדק שבין חרוזים ללבוש, בעיצובה הנפלא של איריס נייס. התלבושות המינימליות מדגישות את יפי הגוף, לא פחות, ואולי יותר, מן העירום".

שילוב כל האלמנטים של היצירה - התלבושות, התפאורה, התאורה - מהווה חלק מתפיסה שלמה, ו"אכן יוצר שלמות אסתטית נדירה. ומה שחשוב יותר: האמצעים האסתטיים המלהיבים אינם רקע או קישוט ליצירה. הם מהווים חלק בלתי נפרד ממנה". יש כאן "שימוש מופלא ומעודן בעירום", והדואט של תדמור וקיי "הוא פנינה בפני עצמה".

ירון טוען, שהשאלה הפילוסופית בדבר הבחירה החופשית, העומדת במרכז העבודה, נדושה למדי, והיה מעדיף שתדמור "יעסוק במה שהוא מיטיב לעשות - ריקוד". היופי המוצג על הבמה בוודאי "אינו מוכתב מלמעלה".

בקיצור: שיר הלל לעידו תדמור על האסתטיקה הנדירה של היצירה, ועל יכולותיו הנפלאות כרקדן.