החצוצרה שהתיישנה

"חצוצרה בואדי". בימוי: לינה צ'פלין, סלבה צ'פלין; תסריט: עמית ליאור (על-פי ספר מאת סמי מיכאל); צילום: איציק פורטל; מוסיקה: אביתר בנאי; משתתפים: אלכס סנדרוביץ', חוואלה חאג'- דיבסי; ראידה אדון, סלווה נקארה-חדד, יצחק נאמן. ישראל 2002.

אלכס (סנדרוביץ') הוא נגן חצוצרה שעובר להתגורר בוואדי ניסנאס, חיפה, אותו מאכלסים בעיקר ערבים ישראלים. הוא שוכר חדר בבית-משפחה, ובינו לבין הבת, הודא (חאג'-דיבסי) מתפתח רומן.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") משבח את סנדרוביץ'. הוא "מתפרץ אל סרטם של בני הזוג צ'פלין כמו פצצת אנרגיה. נוכחותו השובבה והמבוישת בו-בזמן, המתאימה כל-כך לדמות שהוא מגלם, משחררת את הסרט מהקורקטיות המעט זהירה והמנומסת מדי שמאפיינת את סגנון הבימוי שלו, ומאפשרת גם לשאר שחקניו להינתק מעט מהמגבלות שהסגנון כופה עליהם. בכל פעם שהוא מופיע על הבד, הוא מחדיר לסרט משב רוח מרענן", שבהחלט רצוי, שכן "למרות מעלותיו הניכרות, הוא סובל מאווירה קצת מיושנת".

קליין אינו מטיל את האחריות על הזוג צ'פלין, (הם "עושים עבודה מהוגנת") ולא על התסריט, אלא על הספר של מיכאל, ועוד יותר מכך על המציאות הישראלית עצמה, שבמהירות רבה מדי הופכת גם את היצירות, שנחשבו פעם רלוונטיות ואפילו נועזות - למעט אנכרוניסטיות".

התחושה שהסרט מגיע מתקופה "אחרת" אמנם אינה מפחיתה "מהמעורבות בגורלן של הדמויות", אבל יוצרת "מין מחסום רגשי בין הצופים לבין הסרט". וכך, "קשה להתרגש ממנו באמת, ובוודאי לא להזדעזע".

הסרט מצליח "לעצב בצורה מהימנה את המציאות האנושית שלו" והדבר מוסיף לתחושת האותנטיות של הדמויות ומוסיף "חן לסצינות". ובכל זאת נדמה "שמעט חומרה לא היתה מזיקה לו. יש בו משהו מסודר ונוח מדי, המפחית מכוחה של האמירה הכלולה בו".

ולמרות הכל, הסרט "ראוי לצפייה. הוא פועל קודם כל כדרמה, שמצליחה לגרוף אותנו לתוך הסיפור ולגרום לנו להזדהות עם גורלן של הדמויות", והשבחים בהקשר זה הולכים לא רק לסנדרוביץ, אלא גם לחאג'-דיבסי ולנקארה-חדד, המגלמות את הבת והאם.

יאיר רוה ("העיר") בדעה, שבני הזוג צ'פלין "החמיצו כל אפשרות לתת לקולנוע לספר להם את הסיפור, לאפשר לאתר הצילום להפוך למטאפורה ויזואלית או לגרום להעמדת המצלמה והקומפוזיציה לבטא את הקונפליקטים ואת הדרמות בין הדמויות". מבחינת רווה, הצלם אחראי ל"דלות הקולנועית של הסרט", הבימוי ליובש שלו, והתוצאה היא "סרט, שהתואר 'קולנוע' לחלוטין אינו מתאים לו". חבל, כי התסריטאי עמית ליאור "עושה עבודה טובה(...), עם סצינות פשוטות ושפה בהירה". גם "המשחק והליהוק מוצלחים", ו"יש משהו מרענן בסיפור האהבה הבלתי מלאכותי", שנרקם בין שני הגיבורים. יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") סבור שעבודת הבימוי "מעולה מכל הבחינות, המשחק יוצא מן הכלל והסיפור קולח ונוגע ללב". הסרט עוסק ביחסי יהודים ערבים "לא מהזווית הפוליטית-מדינית, אלא כדרמה רומנטית עתירת הומור ואבחנות אנושיות מרתקות".

גם אלקריב משבח את משחקם של סנדרוביץ' ואדון, וסבור שהסרט "נפלא".

בקיצור: לא נטול מגרעות, אך משוחק היטב, ובהחלט ראוי לצפייה.

צרו איתנו קשר *5988