בדרך המשי

סין, אמר היושב-ראש מאו בזמנו, רוצה שייקחו אותה ברצינות. סין רוצה להיות המעצמה הבאה ולו רק בגלל הצורך להשיב לעצמה את כבודה האבוד. היא עדיין לא שכחה את ההשפלה שנגרמה לה במלחמות האופיום באמצע המאה ה-19, שגזלו ממנה את השליטה בטריטוריה האימפריאלית שלה. בנסיבות האלה, מה הפלא שסינים לאומנים הקלידו צהלות שמחה באינטרנט ב-11 בספטמבר.

אם היינו שופטים מעצמה במונחים של גודל, סין היתה ללא ספק מעצמת-על. שטחה הענקי - 9.6 מיליון קמ"ר, ומספר תושביה - 1.26 מיליארד, נכון לשנת 2000, עם גידול של 1% בשנה, היו עושים אותה לכזאת. אבל סין רוצה גם להיות מעצמה במובנים אחרים, והמטרה הראשונה שהציבה לה היא לבסס את כוחה הכלכלי.

באשר לכוח הצבאי, סין היא אומנם מעצמה גרעינית, אבל "אין שום סיכוי שהצבא שלה יהיה מסוגל להגיע, בקרוב, לרמה של לוחמה ומיומנות שתהפוך את סין למעצמה צבאית", אומר פרופ' אלי יופה, מהחוג ליחסים בין-לאומיים ולימודי מזרח-אסיה באוניברסיטה העברית.

הסינים משקיעים בצבא השקעה מינימלית, המספקת להם כוח הרתעה, אומר יצחק שיחור, פרופסור ללימודי סין מהאוניברסיטה העברית. "ברור להם שקודם-כול צריך בסיס כלכלי, ולכן לשם מופנית רוב תשומתהלב".

ומתי להערכתך סין תהיה מעצמה במלוא מובן המילה?

פרופ' שיחור: "עד אמצע המאה".

אז למה האמריקנים מדברים על סין כעל איום גלובלי?

שיחור: "ארצות-הברית זקוקה לאויבים, אחרת איך תצדיק את תקציבי-הענק בפיתוח צבאי. מאז נפילת ברית-המועצות והתנגשויות הדמים בכיכר טיינאנמן, סין היא האויב התורן".

לסין יש כעת צבא של שלושה מיליון איש, שאין בעיה לרבע אותו, ואם תהיה לה עוצמה כלכלית, היא תוכל גם לחמש אותו בנשק מתוחכם.

"סין רוצה להיות חזקה באזור שלה, אבל אף פעם לא היה לה הדחף שהיה למעצמות הגדולות להתפשט בעולם. הלוא היא היתה יכולה להחליט להשקיע בפיתוח גרעיני, אבל היא לא בחרה באופציה הזאת. יש לה מערכת גרעינית שאני מכנה אותה מערכת גרעינית עם הרתעה מקסימלית בהשקעה מינימלית. לסין יש היום 15 טילים בין-יבשתיים, ויש האומרים רק תשעה או עשרה, שיכולים לפגוע בארצות-הברית. וברגע שסין השיגה את ההרתעה, לא מעניין אותה להשקיע יותר".

פרופ' יופה חושב שיש להתעצמות הצבאית הסינית עוד מטרות, הנסבות סביב נקודת-החיכוך הקשה שלה עם ארצות-הברית - טייוואן. "מבחינת סין", אומר פרופ' יופה, התביעה לאיחוד עם טייוואן היא ללא פשרות". "ההתייחסות הסינית לטייוואן", אומר פרופ' שיחור, "דומה מאוד ל'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', סינים רבים מדברים על טייוואן כשדמעות בעיניהם".

הבנייה של הכוח הצבאי הסיני היום, אומר פרופ' יופה, "מונעת על-ידי שלוש משימות קצרות-מועד. הראשונה - להרתיע מפני התקפה גדולה בנשק קונבנציונלי או אטומי על סין מכיוון ארצות-הברית, השנייה - להיות בעלת הכוח הדרוש כדי לפלוש לטייוואן, והשלישית - למנוע התערבות של ארצות-הברית במקרה שבייג'ין תחליט לכפות על טייוואן איחוד בכוח. הכוחות הצבאיים הסיניים מסוגלים לבצע את המשימה הראשונה אבל לא את השנייה והשלישית".

אוטוסטרדה בן-לילה

אחרי שני עשורים של משטר קומוניסטי קשוח, סין מתחילה להיראות כאחד הכוחות המובילים בעולם מבחינה כלכלית. כבר היום היא אחת מהיצואניות הגדולות בעולם (לפי הנתונים האחרונים של ארגון הסחר העולמי, ה-WTO, הייצוא של סין בשנת 2000 עמד על 249.2 ביליון דולר). היא גם מושכת אליה כמויות עצומות של השקעות זרות. הכניסה של סין ל-WTO בסוף 2001 מעניקה לה כרטיס-כניסה לשווקים זרים, וצפוי שהיא תדרבן את היזמות הפרטית ותחליש את התעשיות המנוהלות על-ידי המדינה. אולם במקביל, ההסכם עם WTO חושף אותה לתחרות מבחוץ, ורבים בסין חוששים שהמחיר החברתי שסין תשלם בעבור המהלך הזה יהיה כבד מאוד, וישולם במטבעות של אבטלה וחוסר יציבות.

למרות ההיסוסים, לאחר שנפלה ההחלטה על ההאצה בפיתוח הכלכלי, יהיה קשה לעצור את הגלגל. הגיעו הדברים לידי כך שלאחרונה היה ויכוח נוקב בסין, אם כדאי לאפשר לילדים לבלות את חופשת הקיץ שלהם בסחר בבורסה.

"בניגוד לתדמית", אומר פרופ' שיחור, "סין היום היא מדינה עשירה למדי. יש לה 430 מיליארד דולר רזרבות במטבע חוץ, היא מראה סימני צמיחה כלכלית מדהימים לפי כל קנה-מידה - סין מדווחת על צמיחה של 7.3% בשנה. נכון שיש ויכוחים בנוגע לאמינות הסטטיסטיקה הזאת, המסופקת על-ידי ממשלת סין, אבל אפילו אם נגיד שהנתונים האמיתיים הם 6% ואפילו 5%, אלה עדיין נתונים מדהימים, במיוחד כאשר מדובר במדינה בסדר-גודל כזה.

"סין מושכת אליה הרבה השקעות. היא נכנסת לתחומים שבעבר לא היתה לה בהם דריסת-רגל. חברות ומדינות מעדיפות לייצר שם, זה זול יותר. היום סין היא המקום לסחורה זולה, אבל לא לאורך ימים. כבר היום, פולקסווגן, פיז'ו, ואמריקן ג'יפ מייצרים בסין. בתוך שנתיים עד חמש שנים נתחיל לראות כאן מכוניות סיניות. ואם זה יתעכב, זה לא יהיה בגלל האיכות אלא מפני שהשוק הסיני כל-כך גדול, שצריך קודם-כול להשביע אותו, לפני שיתחילו לייצא".

עמירם לוין, מנהל דסק אסיה בחברת נטפים, הפועלת שנים רבות בסין, מתרשם מאוד מתנופת הפיתוח הסינית. "חלק הארי של ההשקעות של ממשלת סין", הוא אומר, "מופנה לתשתיות ולא לרווחת הפרט באופן ישיר. אפשר לראות את זה במערכות כבישים, מסילות-רכבת, שדות-תעופה, תשתיות תעשייתיות. הכסף הגדול הולך לתשתיות. אתה מגיע שם לעיר שיש בה שדה-תעופה צבאי ישן ועלוב, ואחרי ארבעה חודשים אתה מגיע שוב ויש שם שדה תעופה חדש מודרני, עם שרוולים למטוסים וטיסות בין-לאומיות. או שאתה בא לאזור שאליו אתה נוסע כמה מאות קמ"ר בדרכי עפר בכבישים משובשים, ואחרי חצי שנה אתה מגיע לשם ונוסע על אוטוסטרדה עם מחלפים. אי-אפשר להאמין לקצב, מנהטן זה כבר דבר עלוב ליד שנחאי. מספיק לראות את זה בשביל להאמין שסין הולכת להיות מעצמה. מה שמוביל אותם הן הגאווה והאמביציה הלאומית".

לדעתו של חמי פרס, שותף-מנהל בפיטנגו, סין הופכת להיות היצרן הגלובלי של העולם. חלק גדול מהמוצרים, אומר פרס, עוברים לייצור בסין. "דווקא כאשר השוק האמריקני חווה בעיות כה רבות, יש לסין הזדמנות להציע מה שאחרים אינם יכולים להציע, כמו הורדת עלויות ייצור". סין מציעה עלות מאוד זולה ואיכות טובה. גם בתחום ההיי-טק, שבו הייצוא של סין עלה ב-2001 ב-25%, בעוד מדינות אחרות ספגו ירידות של 40%-10% בייצוא בתחום. "אלה לא מספרים ענקיים", הוא אומר, "אבל הם מצביעים על מגמה".

"מי שמוטרד מצמיחת ההיי-טק של סין הן מדינות מזרח-אסיה", אומר ד"ר טל שדה, מומחה לכלכלה פוליטית בין-לאומית. "סין מציעה עלות עבודה נמוכה יותר, ומתחרה בהצלחה רבה בתעשיות שהן בדרך-כלל תעשיות-הדגל של מזרח-אסיה - אלקטרוניקה והיי-טק".

השלב הבא, לדעתו של פרס, יהיה התחזקות של מגמה שקיימת כבר היום, שחברות גדולות כמו אינטל, מוטורולה ומייקרוסופט משקיעות וישקיעו בסין לא רק בייצור אלא גם במחקר ובפיתוח (ר' מסגרת). כנראה לא רק בהיי-טק אלא גם בביוטכנולוגיה. "יש שמועות על כך שבסין יהיה קל וזול יותר לעשות ניסויים קליניים. אם השמועות נכונות, סין מהווה פוטנציאל אדיר גם בתחום פיתוח הציוד הרפואי ופיתוחים ביוטכנולוגיים". כך שסין בדרכה להפוך לא רק ליצרן מרכזי בעולם, אלא גם למרכז גלובלי למחקר ולפיתוח. זה ייקח זמן, אבל זה יקרה.

"סין", מסכם פרס, "היא שוק מאוד שקט, אבל זה ענק שמתעורר".

יוזמה פרטית מוכתבת

פעילותה הכלכלית הבין-לאומית של סין מתמקדת הרבה באנרגיה. "הסינים קונים שדות נפט ומכרות ברזל", אומר פרופ' שיחור. "עד 1993, סין ייצאה אנרגיה. מאז היא החלה להיאלץ לקנות. הם התחילו לייבא כמויות גדולות של נפט. לכן הם גם קונים מקורות אנרגיה, כמו שדות נפט במרכז אסיה, קזחסטן, אירן, אנגולה ודרום אמריקה ומרכזה. בסודן הם קנו, בנוסף לשדות הנפט, גם בתי-זיקוק. יש להם פרויקטים בעיראק שמחכים להסרת הסנקציות. לסינים יש היום כסף, והם מתחילים להשקיע. השאלה היא אם זה יביא למעורבות גדולה יותר שלהם בעולם".

"לאחר 20 שנה של פיתוח כלכלת שוק", אומר ד"ר שדה, "סין צוברת דומיננטיות, ויש בה נכונות הולכת וגוברת לבעלות פרטית. אבל זה לא קפיטליזם ליברלי בסגנון אמריקני, משום שבדרך-כלל המכירה לבעלות פרטית נעשית בקרב מקורבים לשלטון - היתה זהירות גדולה מצד השלטון לא ליצור בדרך הזאת אופוזיציה חזקה. ולמרות שזה לא חופשי, התהליך אפשר צמיחה מהירה.

"יחד עם זאת, הכלכלה איננה כלכלת שוק, והיא מבוססת הרבה מאוד על סובסידיות ממשלתיות בכל מיני צורות. זה יוצר חובות. ומכיוון שלא רוצים להפיל אותם על הפירמות כדי לא לפגוע בתעסוקה, ולא רוצים גם לקחת אותם על תקציב המדינה כדי לא ליצור גירעון, הבנקים הם אלה שסופגים את ההפסדים. כיוון שגם הבנקים בסין מולאמים, מסתירים את החובות בכל מיני טריקים חשבונאיים. באיזשהו שלב זה נעשה גדול מכדי להסתיר. במערב אין אומדן כל-כך טוב על מה מצב הבנקאות בסין - הוא כנראה יותר טוב מאשר ביפן אבל לא הרבה יותר טוב".

לוין מנטפים אומר שלסינים יש וריאציה משלהם על יוזמה חופשית. "סין", הוא מסביר, "מעודדת יזמות - אבל כזו המשולבת במדיניות הממשלה. יש למשל עדיפות ברורה למי שמביא מפעלים לפרובינציות המערביות, שהן יותר עניות. או אם הם נותנים עדיפות לטיפול במים ובמזון, אז אלה התחומים שיקבלו מענקים והשקעות.

"בסין לא כל אחד עושה מה שהוא רוצה. העדיפויות המרכזיות נקבעות על-ידי הממשלה, ומשם זה יורד עד אחרון הכפרים. להרבה אנשים בסין זה נראה טבעי וטוב שיש מישהו שמכוון את הדברים. יש שם משמעת. אם ההחלטות התקבלו מלמעלה, אז קודם-כול מניחים שיש בהן היגיון".

יש בדלנים, אנטי השתלבות עולמית בסין?

שדה: "הממסד הצבאי בסין הרבה יותר לאומני והרבה פחות ליברלי מאשר הממסד הבירוקרטי המדיני", אומר ד"ר טל שדה. "הם היו אולי רוצים לפתור בצורה כוחנית את העימות על טייוואן. יש קבוצות בתוך סין שרוצות להתעמת עם המערב וחושבות שסין כבר התפתחה מספיק כדי לקבל השפעה מיידית גבוהה יותר בזירה הפוליטית הבין-לאומית, אבל עדיין כרגע הכיוון הוא להשתלב ולא להתעמת".

"החשש ההיסטורי הסיני הוא שהרומן עם הקפיטליזם ייגמר בהתפוררות המערכת הפוליטית הסינית כמו שהיה במאה ה-19, שאז סין הפסיקה להיות מדינה מרכזית והזרים עשו בה מה שהם רוצים. בסין יש עדיין הרבה רגשות לאומניים ופטריוטיים, ורבים רואים בזרים משהו שצריך להיזהר ממנו, אנשים שבאים להשתלט".

שילוב כל החסרונות

"נכון שהמשאב הבסיסי של סין הוא כוח-עבודה עצום, זול וממושמע", אומר פרופ' יופה, "אבל אין לשכוח שיש לה המון בעיות. החקלאות מפגרת, יש המון אבטלה סמויה, מפעלים ממשלתיים לא רווחיים, ניצול, עוני, ופערים הולכים וגדלים בין השכבות השונות, בין הערים לכפרים ובין הפרובינציות העשירות לעניות.

"יותר מאשר סין פועלת על-פי החזון של מאו, היא התגשמות תיאורו של צ'רלס דיקנס על המהפכה התעשייתית. כשאתה רואה את הסינים מחייכים, קשה לך להבין למה".

להערכת כלכלנים, אומר פרופ' יופה, "בטווח הרחוק הסיכויים של סין טובים מאוד, אולם בדרך יש בעיות ומכשולים רבים. בעיית הפערים יוצרת תסיסות על בסיס יום-יומי, התנגשויות עם המשטרה, שביתות, הפגנות בגלל מפעלים שנסגרים. עוני משווע של אנשים שנזרקים לרחוב. אבל כל ההפגנות הן במוקדים מקומיים, ולכן אין לשלטון בעיה להתמודד איתן והן מושתקות מהר מאוד. מי שיכול להיות כוח פוליטי גדול, תנועת ה-Falun Gong, מדוכאת, והשלטון נאבק בה בנחישות.

"התרבות הפוליטית הסינית צמחה מהמסורת הקונפוציאנית, שמוטמעת בה תרבות של ציות לסמכות. לא בקלות מתקוממים נגד השלטון. גם השליטים וגם האזרחים מפחדים מתוהו ובוהו. גם השלטון וגם האזרחים רוצים סדר, יציבות וחיי שגרה, והרצון היחיד של ההמונים הוא שייתנו להם להתקדם קצת".

אז מה נשאר מהקומוניזם הסיני?

"אפשר לומר שהשיטה הכלכלית של סין היום ממזגת את החסרונות וחוסר הצדק הן של הקפיטליזם והן של הסוציאליזם".

בסוף 2002 צפוי להתקיים הקונגרס הסיני, והשלטון הסיני אמור להתחלף. אבל פרופ' יופה סבור שגם אם יוחלף השלטון, הוא אולי יהיה ליברלי יותר, אבל דמוקרטי הוא לא יהיה. משטר חד-מפלגתי אחד, הוא אומר, יוחלף במשטר חד-מפלגתי אחר.

פרופ' שיחור אומר שזה שהדמוקרטיה היא אולי הטובה ביותר לנו, זה לא אומר שזאת השיטה הטובה ביותר לסינים. "יכול להיות", הוא מוסיף, שלסינים דווקא יותר נוח במערכת שמישהו אומר להם מה לעשות". ֲ

מרכז ייצור ומו"פ

חברות-הענק של תחום ההיי-טק מאמינות בסין, אם לשפוט על-פי ההשקעות שביצעו בה בשנים האחרונות, לא רק בתחום הייצור אלא בתחום המחקר והפיתוח. להלן רשימה חלקית:

מייקרוסופט - השקיעה יותר מ-100 מיליון דולר בשתי מעבדות למחקר ופיתוח בבייג'ין. מעבדה אחת אמורה לפתח מוצרים לשוק הביתי, והשנייה אמורה לפתח, בין היתר, תוכנה שתזהה קול (דיבור), כתביד ותנועות.

יבמ - פתחה את המעבדות שלה למחקר ופיתוח בבייג'ין עוד ב-1995. המחקר מתרכז בעיקר בזיהוי קול (דיבור) ובפתרונות networking and e-business.

אינטל - מרחיבה את הנוכחות העסקית שלה בסין. עד 2003 היא אמורה להשקיע 50 מיליון דולר במחקר ופיתוח בנוסף למעבדות שלה שפועלות כבר בשנחאי.

סימנס - החברה הגרמנית אמורה להשקיע 1.5 מיליארד דולר בשיווק, ייצור ומחקר ופיתוח (תוך דגש על טלפונים ניידים). כמו-כן, אמורה החברה לשכור עובדים נוספים למרכזי המחקר והפיתוח שלה בבייג'ין ובשנחאי.

נוקיה - החברה הפינית סימנה את סין כמקום שבו תפתח את הדור הבא של טכנולוגיות התקשורת הניידת. נוקיה השקיעה, כבר ב-1998, 600 מיליון במעבדות מחקר ופיתוח בבייג'ין.

מוטורולה - לחברה האמריקנית רומן ארוך עם סין. עד היום, היא השקיעה יותר מ-230 מיליון דולר ב-25 מעבדות ומרכזים למחקר ופיתוח ברחבי סין.

שוק גדול לתעופה ולסלולר

סין צפויה להפוך לשוק הגדול ביותר למטוסים. מומחים מעריכים שסין תשקיע בקניית מטוסי סילון מסחריים 120 מיליארד דולר בעשרים השנים הבאות.

באוקטובר 2001 חתמה סין הסכם עם בואינג להזמנת 30 מטוסים בשווי 1.6 מיליארד דולר (רובם בואינג 800-737). בואינג אמורה לספק את המטוסים עד 2004. בבואינג מעריכים שסין תקנה 1,764 מטוסים חדשים ב-20 שנים הבאות, וכי נפח התעופה בסין יגדל ב-9.3% כל שנה במהלך התקופה האמורה.

חברת התקשורת הסינית China Mobile הפכה לחברת הטלפון הנייד הגדולה בעולם. לפי הדיווחים, לחברה 105.4 מיליון משתמשים, ובכך עברה את החברה הבריטית וודאפון המדווחת על 103.8 משתמשים בעולם. הרווח של צ'יינה מובייל בחצי השנה האחרונה עמד על 1.8 מיליארד דולר.

על-פי ההערכות, עד 2004 סין תהיה השוק הגדול ביותר לא רק לטלפונים ניידים אלא גם למצלמות דיגיטליות, והשוק השני בגודלו בעולם, אחרי ארצות-הברית, למחשבים ניידים.

ארץ ההזדמנויות הזהירות

עו"ד יואב שדה, לשעבר יועץ משפטי של קבוצת אייזנברג והיום סגן יו"ר לשכת המסחר ישראל-סין-הונג-קונג, מספר שכניסת סין ל-WTO שיפרה מאוד את האפשרות לסחור עמה ולייצר בה. למשל, הסרת מגבלות שונות על רישום חברות ועל ייבוא חומרי-גלם מחוץ לסין. עדיין קיימות מגבלות כמו האיסור על מיזמי סחר משותפים למכירת מוצרי-יבוא, והגבלות בתחום הסיטונאי-קמעונאי, כגון מגבלה על פתיחת רשת חנויות. אחת מההתחייבויות של סין בהסכם עם ה-WTO היא להסיר בהדרגה את המגבלות: בתוך שנה יינתנו זכויות סחר לכל המיזמים המשותפים שבהם הצד הזר מחזיק בחלק קטן מהבעלות, בתוך שנתיים - גם למיזמים שבהם הצד הזר מחזיק ברוב הבעלות, ובתוך שלוש שנים יוסרו כל המגבלות בהקשר זה, כך שגם חברות בבעלות זרה מלאה יקבלו זכויות מסחר מלאות. היום, חברות כאלה יכולות לסחור במוצרייבוא רק באזורים מוגבלים ובתנאים מגבילים.

"כל עשייה של עסקים בסין", אומר עמירם לוין, מנהל דסק אסיה בנטפים, "תלויה בקשרים אישיים עם הדרג הגבוה - מה שנקרא בסינית 'גוואן זי'. וכשאתה יוצר יחסים עם מישהו, בין אם זה קשרים אישיים ובין אם עסקיים, זה בינך לבינו. דיסקרטיות מוחלטת. אם לא תיתן לסיני הרגשה שככה זה יהיה, הוא לא יעשה איתך עסקים. במערב, אם יש לך קשר עם מנהל מחלקה, כשהוא לא נמצא אתה הולך לסגן שלו. בסין - בשום אופן לא; התחלת עם מנהל המחלקה - תעבוד רק איתו. אחרת אתה מסומן כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו. אתה מחוק".

קוריאה ממתינה לאיחוד

לאחריו, היא תהיה כוח כלכלי עולמי מוביל

כלואה לנצח בין שני בני-דודים לא אהובים, סין ויפן, אשר ניסו לספחה אליהן לאורך שנות ההיסטוריה, מודרנית ומפותחת אך מסורתית ושמרנית, אחידה אתנית אך מחולקת לשניים - זוהי קוריאה. היא אומנם לא תכבוש את הפסגה העולמית ולא תהפוך לכוח השולט, אך השפעתה על הכלכלה העולמית הולכת וגדלה.

מלחמת קוריאה, שהסתיימה בקיץ 1953, הותירה אחריה עיי חורבות ושמרה על חצי-האי הקוריאני מחולק. מצפון לקו-הגבול ניסה הגוש הקומוניסטי לשקם מדינה שהיתה באותם הימים מתועשת יחסית למדינות אסיה. מדרום לקו ניסו האמריקנים לעזור בהגנה ובשיקום המדינה הענייה, עולם שלישי במלוא מובן המילה.

דרום-קוריאה התחילה מאפס - חסרת משאבים טבעיים כמעט לחלוטין, נתונה ככלי-משחק בידי המעצמות, כשבירתה סאול הרוסה ואין במדינה משפחה שלא ספגה אבידות. התוצר המקומי לנפש עמד ב-1962 על 87 דולר לשנה - בין המדינות העניות בעולם. הענף הכלכלי המוביל היה חקלאות, וכמעט שלא היתה תעשייה.

מה הוביל את דרום-קוריאה מעמדת נחיתות שכזו, בתוך 40 שנה, אל מקומה ככלכלה ה-12 בגודלה בעולם? חריצות ומשמעת, מובלים על-ידי המטרה ומונהגים בידי שלטון קשוח, בראשות הנשיא באק ג'ונג הי (מ-1961 עד 1979, אז נקטעה כהונתו בהתנקשות).

מילת-המפתח בכלכלה הקוריאנית היא "ייצוא". בעידוד הממשלה קמו תאגידי-ענק (שייבולים), בתחומים שבהם יש למדינה יתרונות יחסיים: תעשיית הרכב, האלקטרוניקה, הפלדה, בניית אוניות, כימיקלים, תעשייה כבדה וכמובן היי-טק. לשייבולים מסונפות עשרות חברות-בת, מאות חברות-נכדה ואלפי חברות קשורות כקבלנים וספקים, והם נהנים מכוח-העבודה האיכותי ביותר, בהיותם מקום עבודה מצוין המובטח לכל החיים, מהטבות במסים ובהקצאת קרקעות, ומעל לכול: מאשראי בנקאי וממשלתי מסובסד בנדיבות, שהוביל למשבר הפיננסי של 1997.

גורמים רבים שהובילו למשבר לפני חמש שנים נעלמו או עומדים להיעלם, ובכך בעצם מבטיחים לדרום-קוריאה בעתיד מקום בין עשר הגדולות בעולם: שינויים ארגוניים ורפורמות בשייבולים, שרשאים מאז 1998 לפטר עובדים ונתונים לביקורת חיצונית אמיתית; רפורמות מרחיקות-לכת במערכת הבנקאית; מהפכה של ממש במערכת החשבונאית במדינה - שתעבור מחד-צדדית לדו-צדדית, כמקובל במערב, תוך הגברת השקיפות בחברות.

מהותי ביותר הוא תהליך פתיחת השוק להשקעות זרות: הוסרה המגבלה על השקעות זרות בשוק המניות, שוק האג"ח נפתח לחלוטין ב-1998, בנקים זרים הורשו לפתוח סניפים במדינה, ובכל עסק פרטי התאפשרה השקעה זרה. צעדים אלה מושכים למדינה מיליארדים רבים, התורמים ליציבות המטבע, כאשר שיעור האבטלה ירד שוב לסביבות ה-%3.5.

באקלים העולמי, גם הפוליטיקה משחקת תפקיד חשוב, וניתן לראות בבירור שכל 15 הכלכלות הגדולות בעולם הן דמוקרטיות, פרט לסין, שממילא כלולה ברשימה רק בשל גודל אוכלוסייתה. בדרום-קוריאה, שאין בה מסורת של דמוקרטיה, משתרשת בעשור האחרון תרבות כזו: תקשורת חופשית, הפגנות סוערות, שביתות וממשלת קואליציה. במבחן האולטימטיבי של קיום דמוקרטיה כבר עמדה המדינה, כאשר בדצמבר 1997 נבחר לראשונה מועמד השמאל, קים דה-ג'ונג, והשלטון עבר לידיים חדשות דרך הקלפי.

אבל הגורם שעשוי לתת את הדחיפה הגדולה ביותר למשק הקוריאני מגיע דווקא מכיוון צפון. המשק הצפון-קוריאני היה במשך 50 שנה ריכוזי-קומוניסטי, מסוגר ומנותק, שבו הממשלה מספקת את כל צורכי התושבים על-ידי סובסידיות אדירות, דיור ממשלתי ותלושי מזון. אך בימים אלה מנהיג הנשיא קים ג'ונג איל רפורמות קפיטליסטיות שלא היו כמותן במדינה: ביטול הסובסידיות והתלושים, הסרת הפיקוח על המחירים, העלאות שכר של אלפי אחוזים, עליית מחירי האורז פי 30. ייתכן שצעדים אלה הם המבוא לקראת איחוד כלכלות שתי הקוריאות, שבעקבותיו, וזו רק שאלה של זמן - תבלע העשירה את הענייה.

אם זה יקרה, דרום-קוריאה - מדינה בת 48 מיליון תושבים על שטח של 99 אלף קמ"ר בלבד (כמו ירדן) - תהפוך למדינה בת 70 מיליון תושבים על שטח של 220 אלף קמ"ר (כמו האי הבריטי). השקעות אדירות, מבפנים ומבחוץ, יזרמו אליה, מיליארדים יופנו לשיפור התשתית העלובה של הצפון, יוקמו מפעלים מתקדמים, מוסדות חינוך גבוה, ו-22 מיליון צפון-קוריאנים ירכשו בהדרגה מוצרי צריכה כגון מכוניות, מזגנים ומכונות-כביסה - מתוצרת יונדאי, LG וסמסונג, כמובן.

וכך, בעוד עשר שנים, קוריאה המאוחדת תשתווה לכלכלות הגדולות באירופה.