ניגריה: טבעה בנפט של עצמה

לניגריה, אחת המדינות הגדולות באפריקה, דווקא היה פוטנציאל, כמו שאומרים במערכת החינוך. אבל כמו בעלי-פוטנציאל רבים, היא לא לגמרי מיצתה אותו, ונותרה כוח אזורי בלבד. "היו לניגריה הכלים להפעיל השפעה ביבשת", אומר פרופ' יקותיאל גרשוני, ראש החוג ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. "היא אחת המדינות הגדולות באפריקה - ראשה בסהרה ורגליה משכשכות באוקיינוס האטלנטי, ומשום-כך יש בה רצועות גיאוגרפיות מגוונות. היא מרובת אוכלוסין, והיכולת הכלכלית שלה גבוהה לעומת מדינות אחרות במערב אפריקה, בגלל עתודות הנפט הגדולות. כ-75% מהתל"ג שלה באים מהנפט, ש-30% ממנו נקנים על-ידי ארצות-הברית. הנפט הפך אותה למעצמה אזורית חשובה, שיכלה לספק סיוע כלכלי למדינות אחרות, ולהפוך אותן לתלויות בה.

לניגריה לא חסרה גם האידיאולוגיה הדרושה כדי להפוך למעצמה. "ניגריה הפכה לרפובליקה עצמאית ב-1960, וראש הממשלה הראשון שלה הגדיר אותה כ'לבה של אפריקה'", אומר פרופ' גרשוני. "האידיאולוגיה הניגרית ראתה בה מנהיגה של היבשת. כך למשל, בשנות ה-70 היא דחפה להקמת גוף כלכלי משותף באפריקה והיתה הכוח החזק בו".

אולם כל אלה לא אפשרו לניגריה להפוך למעצמה גלובלית. גרשוני תולה זאת בקיומו של הנפט, שמכניס למדינה מיליארדי דולרים, אך הוא גם "הקללה הגדולה ביותר שנחתה על ראשה של ניגריה. היא לא יכולה להיות מעצמה משום שהקרקע בוערת תחתיה.

"ראשית, הנפט הפך את הכלכלה שלה לכלכלה התלויה במוצר אחד בלבד, דבר שעומד בעוכרי הפיתוח הכלכלי. הנפט הכניס אומנם הרבה כסף למדינה, אך הוא לא נוצל נכון. ניגריה נמצאת היום בחוב לאומי של כ-29 מיליארד דולר! הנפט גרם להרס סביבתי עצום באזורים שמפיקים נפט, כיוון שאין שום פיקוח על הפקתו. שטחים חקלאיים נהרסו, מקורות שתייה זוהמו, והים והדגה נפגעו.

"השליטים הצבאיים ששלטו זמן רב בניגריה הפנו את הכסף מהנפט לחיזוק שלטונם, והוא לא הגיע לחינוך או לרווחה. ב-1985, למשל, שליט המדינה הבטיח לכל מפקד בדרגת תא"ל ומעלה 20 אלף חביות נפט, במחיר של דולר פחות ממחיר השוק. כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לחתום על שטר-מכירה של החביות לחברת הנפט הלאומית, ולהרוויח. עם תגמול כזה, מדוע שיארגנו הפיכה? התוצאה היתה הזנחה עצומה של המדינה".

בכך לא נגמרות צרותיה של ניגריה. המדינה מורכבת משלושה "עמי גרעין" - יחד כ-70 מיליון נפש - המתחרים על משאבים והשפעה פוליטית. סביב עמי הגרעין יש קבוצות אתניות קטנות יותר, הדורשות גם הן את חלקן בעוגה הניגרית המתפוררת. "התחרות בין שלושת העמים גרמה לפיצול לא כלכלי. למשל, להקמת מפעל לעיבוד מתכת בצפון המרוחק, ללא הצדקה כלכלית אלא פוליטית", אומר פרופ' גרשוני.

המסמר האחרון ננעץ בשנות ה-90, עם קריסתה של ברית-המועצות. עד אז, שתי המעצמות התחרו על תמיכתן של מדינות אפריקה. הן הזרימו כספים למדינות ותמכו במשטרים שחפצו ביקרם. "נסיגת המעצמות יצרה ואקום פוליטי", אומר פרופ' גרשוני. "המעצמות האזוריות נשאבו לתוכו והחלו מלחמות אזרחים קשות. כתוצאה מכניסתה של לוב למערב אפריקה, החלה גם ניגריה לפעול באזור ולשלוח כוחות שיטור.

"ב-1997 כוננה ניגריה דמוקרטיה. הנשיא ביקש להציל את הכלכלה, ופעל ראשית להוצאת ניגריה מהבוץ במערב אפריקה. ניגריה עשתה זאת והחלה להתרכז בענייניה. אולם תוכנית החומש שגיבש הנשיא לא פתרה דבר. לכל הבעיות הקשות האלה, צריך להוסיף את האיידס, שמפיל אף הוא חללים, ולהבין שכסף הוא לא הכול".