אימפריית הגוף

אף שעיסוקו הבודד מרופד בתנאים של חיבה, נראה שסטיב מרטין, השחקן והסטנד-אפיסט, יודע משהו על בדידות והרבה על לוס-אנג'לס, שזה כמעט אותו דבר.

זו וגם זו הן גיבורות ספרו; כל השאר - הזבנית הדיכאונית ממחלקת הכפפות בכלבו "נימן מרקוס", המוכרת מוצרים שאיש אינו נזקק להם, חברתה לעבודה ושני מאהביה - הם לווייני רקע. אין להם חיים ממשיים ולא בדל של מורכבות אנושית. הם משמשים כאמצעי המחשה בלבד, ומסומלים לרוב באמצעות פיסת אבר או עור גוף. הזבנית - במשולש עור זעיר בין הצוואר לחזה; החברה מן העבודה - במשולש התחתון, גזום ומדיף ריח לבנדר; המאהב המיליונר - ב"זין של שימפנזה". היחסים ביניהם והעלילה כולה סתמיים, עם הפי אנד וכמה תובנות בגרוש. מי שיקרא את הנובלה במישור הזה בלבד, יבטל את זמנו. לכל היותר יהיה אסיר תודה למחבר על קוצר היריעה ועל כמה מהתלות שחורות.

ייחודה של "זבנית" הוא בזה שכל חומרי ההבל האלה - המרצדים בקומדיות-מרקע סדרתיות, ועשויים להתפרש כסאטירה על הז'אנר - מאיירים, למעשה, ז'אנר כמעט הפוך. "זבנית" היא נובלה אפלה, הנקראת כמסמך על זן מובחן של בדידות מודרנית, כאחד מביטוייו המובהקים של פאשיזם קפיטליסטי. לוס-אנג'לס היא כאן הדגם האולטימטיבי - הן כבירת התעשייה המניבה את רוב מוצרי האיוולת המסוכנים שבהם ניזונים מוחותינו המתכווצים, והן כמי שנשטפת בהם תחילה, ובאורח ישיר ומסוכן פי כמה.

מרטין מיטיב לתאר את תוצאות הנזק המוחי: אנשים שכמעט לא נותרו להם אבר או פיסת עור משל עצמם - הכול מושתל או מותפח או מוחלף במחיר עקירה סמלית של כמה אברים חיוניים שאין להם חלקי-חילוף, כמו רגש, תשוקה, עצמאות הרצון והמחשבה. כמה מאבחנותיו הן עדות לפולחן המבהיל של קידוש והאדרת הגוף באמצעות כריתתו מזה, ושל מחיקת הנשמה כדי שתוכל לעמוד בכך, מזה. האדם הוא סך אבריו - הכרותים, המושתלים, המוצעים לכל דורש כדי להיות נדרש.

באחד מרגעי ההתפכחות הנדירים שלה מגיעה ה"זבנית" להכרה ה"מדהימה" ש"הגוף שלה הוא דבר יקר, ושאין להציע אותו שוב כלאחריד, כיוון שיש לו קשר ישיר אל לבה". ללמדכם עד כמה הרחיקה אימפריית הגוף את נתיניה מטבעם ומאנושיותם ורמסה את כבודם: עד כי הכרה זו כלל אינה פשוטה ומובנת מאליה, והיא מושגת רק במסע למידה ארוך ומייסר.

פרקי המסע מתובלים בפולקלור הומוריסטי של סקס היסטרי: "היא לא לוהטת בתשוקה, ומשום כך לא מצליחה לעורר ממש את ג'רמי, והתוצאה היא קרב עלה-ורד על הקונדום... באותו הלילה יש שלוש ישויות בחדר: מיראבל, ג'רמי ואבר מין נמרץ, המתפשט ומתכווץ כבלון חמצן של רופא מרדים".

סטיב מרטין מעולה בציור סביבה ופכי-חיים שהוא מכיר אותם, כנראה, היכרות אינטימית, אך אינו מצטיין בכושר אמצאה משלו. הגאולה שהוא ממציא לזבנית ושני מאהביה נדמית כפטפוט נרכש - על ספת שרינק בינוני או בקלטות על בודהיזם למתחילים בשלושה צעדים קלים. למרות חולשותיו, מצליח מרטין לרתק את הקורא בכתיבה קולחת ובשנינות קלילה, וגם לסנן מבעדן משהו דמוי מאמר מערכת כבד-ראש. "זבנית" מאת סטיב מרטין. מאנגלית דורית בריל-פולק. מעריב, 112 עמ'