התיישנות זכות ההשבה

פרנצ'סקנה דה טרה סנקטה (להלן: המשיבה) התקשרה ביום 23.12.1978 בהסכמים להחכרת מקרקעין שבבעלותה לחברת אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ (להלן: המערערת). בהסכמים נקבע, בין השאר, כי המערערת תבנה על המקרקעין מלון לשימושה שלה ופרויקט ספורט לשימוש המשיבה. תחת זאת הקימה המערערת, והפעילה, מסעדה ואולם שמחות.

המשיבה ראתה בכך הפרת החוזה עימה. היא הודיעה למערערת - והיה זה ביום 7.5.1990 - כי היא מבטלת את החוזה שביניהן. המשיבה דרשה מהמערערת לפנות את החלקה. המערערת סירבה לכך. על כן הוגשה (ביום 29.5.1990) תביעה לבית משפט השלום לפינוי ולסילוק יד מהחלקה. התביעה התקבלה (ביום 6.10.1992). נקבע, בין השאר, כי באי-הקמת פרויקט הספורט הפרה המערערת את החוזה הפרה יסודית. המערערת הצטוותה לסלק ידה מן המקרקעין.

ערעורה של המערערת לבית המשפט המחוזי נדחה (ביום 28.2.1994). בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה אף היא (ביום 16.8.1994). משכלו כל הקיצין, פינתה המערערת את המקרקעין ומסרה אותם לידי המשיבה.

ביום 2.12.1997 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בה היא תבעה השבת השווי של מבנה המסעדה שהוקם ואת שווי ההשבחה.

משבוטל ההסכם קמה חובת השבה, וזאת, בין השאר, מכוח הוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ומכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. המשיבה טענה, כי אין להיזקק לתובענה בשל התיישנות. לטענתה, עילת התביעה בגין ההשבה נולדה ביום 7.5.1990 - הוא מועד ביטול החוזה. תביעת ההשבה הוגשה ביום 2.12.1997, בחלוף למעלה משבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. בית המשפט המחוזי (השופט נ' ממן) קיבל את טענת ההתיישנות ודחה את התובענה. נקבע, כי עילת התביעה של המערערת להשבה נולדה עם ביטול החוזה.

על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון, בו נטען, כי אין לראות במועד הודעת הביטול כמועד לתחילת מירוץ ההתיישנות, שכן רק עם מתן פסק דינו של בית משפט השלום (ביום 6.10.1992) נקבע כי הביטול הוא כדין. עד אז, מה שנטען על-ידי המשיבה כטענת ביטול, נתפס על-ידי המערערת כהפרת החוזה. כן נטען, כי האפשרות לתבוע השבה צמחה למערערת רק לאחר פינוי המקרקעין (ביום 10.10.1994). מיום זה החלה התעשרותה שלא כדין של המשיבה, וממילא רק אז צמחה עילת התביעה של המערערת.

פסק הדין בערעור ניתן מפי הנשיא ברק בהסכמת השופטים שטרסברג-כהן וריבלין.

חוק ההתיישנות קובע, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

מהו היום שבו "נולדה עילת התובענה"?

ביטול חוזה, על-פי חוק התרופות, הוא פעולה משפטית חד צדדית, אשר שכלולה מחייב קליטה (אך לא הסכמה) של המפר. לא נדרשת לכך כל מעורבות שיפוטית. עם זאת, הצד הנפגע, המפעיל את כוחו ומבטל את החוזה, נוטל על עצמו סיכון, כי בהתדיינות שיפוטית עתידית עשוי בית המשפט להחליט, כי לא עמדה לנפגע אופציית הביטול, ומה שנתפס על-ידי הנפגע כביטול אינו אלא הפרה.

משבוטל החוזה, האם הביטול פועל באופן רטרואקטיבי (כאילו לא נכרת חוזה), רטרוספקטיבי (מיום הביטול תוך השפעה על עניינים שהסתיימו לפני כן), אקטיבי (מיום הביטול) או פרוספקטיבי (ממועד עתידי)? דומה, קובע הנשיא ברק, שאין מקום לטענה, כי הביטול פועל באופן רטרואקטיבי, דהיינו, כאילו אין חוזה. אך האם פועל הביטול באופן רטרוספקטיבי, אקטיבי או פרוספקטיבי? אין ליתן תשובה גורפת לשאלה זו, קובע הנשיא ברק. התשובה מותנית בסוגיה שלגביה מתעוררת השאלה. הסוגיה שלפנינו עניינה התיישנות התביעה להשבה. לעניינה של סוגיה זו, מהו מועד פעולתו של הביטול?

גדר הספיקות הינו, האם יש בסיס לטענת המערערת, כי לעניין ההתיישנות הביטול אינו פועל באופן אקטיבי (מיום הביטול ואילך) אלא באופן פרוספקטיבי (לטענתה, מיום פסק הדין או מסירת המקרקעין חזרה לידי המשיבה)? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לעבור לבחינת זכותה של המשיבה להשבה.

משבוטל החוזה בשל הפרתו, חלה על שני הצדדים לחוזה - הן על המפר והן על הנפגע - חובת השבה. מתי משתכללת הזכות להשבה? התשובה הינה כי, ככלל, זכות זו משתכללת באותו מועד בו משתכלל ביטול החוזה.

היש טעמים מיוחדים, המעוגנים בדיני ההתיישנות, שיש בהם כדי להצדיק קביעת מועד פרוספקטיבי לתחולת זכות ההשבה לעניין דיני ההתיישנות? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לחזור לדיני ההתיישנות.

אין דבר בטעמים המונחים ביסוד דיני ההתיישנות, או בלשונו של חוק ההתיישנות, כדי להצדיק תחולה פרוספקטיבית לשכלול זכות ההשבה. עם מתן הודעת הביטול על-ידי הנפגע, נתונים שני הצדדים בפני הסיכון, כי אם הביטול הוא כדין יהא על כל אחד מהם להשיב לצד השני את שקיבלו על פי החוזה. אם הוא אינו משיב את שקיבל על-פי החוזה, כפי שנדרש ממנו, הוא נתון - במסגרת תקופת ההתיישנות - לסיכון שתוגש נגדו תביעת השבה, ועליו לכלכל צעדיו בעניין זה.

המערערת טענה, כי כל עוד לא קבע בית המשפט שהביטול הוא כדין, אין לצפות מה"מפר", כי יתבע השבה מהנפגע. הטעם לכך הוא, שתביעת השבה שכזו יש בה משום גילוי דעתו של ה"מפר" כי הביטול הוא כדין. על כן, רק במקום שנסתמת טענתו של ה"מפר" כי הביטול אינו כדין - כלומר, כשניתן פסק דין הקובע זאת - נולדת זכותו להשבה.

הנשיא ברק דוחה טענה זו. דיני הביטול בגין הפרת חוזה מבוססים על מערכת סיכונים וסיכויים. הצד ה"נפגע", המבטל את החוזה, נוטל על עצמו סיכון, כי מה שנתפס על-ידו כהפרה של הצד השני אינו הפרה כלל ועיקר, אלא מהווה ביטול כדין. כל אחד מהצדדים רשאי לעשות פעולות שונות להקטנת הסיכון, לרבות פנייה לבית המשפט, למתן פסק דין הצהרתי. אין בכל אלה כדי להביא לדחיית תאריך הלידה של זכות ההשבה. כל אחד מהצדדים צריך להכין עצמו לקראת מימוש הסיכון המוטל עליו.

התוצאה הסופית: נקבע כי זכות ההשבה התיישנה. הערעור נדחה.

ע.א 9371/00. ביהמ"ש העליון, השופטים: אהרון ברק, טובה שטרסברג-כהן ואליעזר ריבלין.

בשם המערערת: עו"ד קציר.

בשם המשיבה: עו"ד חורי.