"אילוף הסוררת", מאת ויליאם שקספיר, תיאטרון חיפה. תרגום: דורי פרנס; בימוי: אלדד זיו; משתתפים: ג'וליאנו מר, רמה מסינגר, אמנון מסקין, אלכס מונטה, ישראל גוריון, אלברט אילוז.
מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור שזה "מחזה מבריק על יחסי המינים, עם בעיה גדולה בצדו: מה, בסופו של דבר, המשמעות, היום, של מונולוג הכניעה של הסוררת". מעבר לכך, התרגום "חופשי, פרוע(...) לעתים מבריק, לעתים מחליק, אבל בלי ספק הישג". הליהוק של מר ומסינגר לתפקידים הראשיים "מבריק. יש ביניהם כימיה של שנאה-אהבה-פחד".
בזכות השניים, "ובזכות שקספיר - זה עובד, וגם הודות לשאר הלהקה, ותיקים וצעירים, בדרך כלל עם חן אפילו במסגרת מגבלותיהם". זיו אחראי אמנם "גם על מעלות ההצגה", אבל "במקום לנצל את היתרונות שיש לו, ולהפיק מציאות משכנעת, הוא מתעקש לבנות 'קטעים': העמדות שהופכות את הטקסט המקסים למלאכותי ומדוקלם, הצחקות(...)".
שיא השפל היא "תמונה החתונה אליה מופיע ג'וליאנו מר עם ישבן חשוף, ומתיישב על פיסת פיצה ויוצא מן הבמה כשגבו לקהל והפיצה דבוקה לישבנו". הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות ואילו הנדלזלץ נותר עם השאלה, האם "עם זה נעשה תרבות".
אליקים ירון ("מעריב") טוען, שהמחזה הפופולרי הזה אינו נמנה עם פסגת יצירתו של שקספיר. "זוהי בסך הכל בדיחה, שנמתחת קצת מעבר לגבולותיה". מחזה "אנטי נשי" ביותר, "ואפשר בהחלט שסוד הפופולריות שלו מתחיל בנקודה זו, כמו בעובדה שהוא מטיף לנו להחזיק את האשה קצר". את הקהל שלנו זה מאוד מצחיק.
אלדד זיו "יצר בימוי פרשני של ממש. הוא ביקש להציג 'חאפלה' איטלקית, עם ביטויים איטלקיים וצבע, לצד הרבה פזמונים. זה בהחלט עושה שמח, אבל זה בפרוש במקום הצגה". מסינגר ומר "מקסימים" ו"עושים עבודה מהנה ביותר". כן ראויים לציון אילוז ומסקין בתפקידי משנה, ובעיקר התרגום של פרנס - "תענוג לאוזן". הבימוי ה"מתפרע" של ההצגה הוא בעיתה העיקרית, שכן "גם קומדיה צריך לעשות ברצינות".
שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") בדעה, שבמחזה הזה עדיין מורגשת בוסריותו של שקספיר. יתר על כן, "זהו טקסט שקשה להעלותו כיום, בשל ההנחה המובלעת שעומדת מאחורי הסיפור, שאשה שפותחת את הפה ומסרבת להתנהג בצורה כנועה, ראויה להענשה באמצעות הרעבה והתעללות".
הבימוי והתרגום מנסים "לעדכן ולרכך את הסיפור", אך ללא הועיל. הסגנון הפארודי מניב משחק "מוחצן וחסר כל חן". מסינגר "צועקת רוב הזמן, ואפילו נאום הכניעה שלה, בסוף, לא מעורר הרבה אהדה". ומאחורי הגסות של הדמות שמגלם מר "אין שום קסם". בר-יעקב מציין את משחקם של בר-לב, רוזן ואילוז, אך "אלה אינם מסוגלים להוסיף הרבה טעם וריח למאפה האיטלקי התפל והמיותר הזה, שמוכיח שלא מספיק למצוא גימיק חיצוני כדי לביים קומדיה שקספירית כהלכה".
בקיצור: לגבי המשחק של מר ומסינגר - אין אחדות דעים. יש מי שסבור שבזכותם ובזכות שקספיר כמובן, ההצגה עובדת. יש מי שמתקשה לעכל את התבשיל האיטלקי התפל הזה. ומה לגבי השובניזם? את הקהל הישראלי זה מצחיק.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
