הנקראות ביותר

רגע של עירנות

אפילו התקציב השנוי במחלוקת לא הצליח להפיח רוח חיים בדינוזאור העבודה המתכלה

הממותה התעוררה בתחילת השבוע, בעטה עצמה לדעת ושבה לכלוב. ובעצם, לא לממותה יש לדמות את מפלגת העבודה, אלא לגיבור הענק מסרטי פרנקנשטיין של שנות ה-30. ד"ר פרנקנשטיין ביקש לברוא את היצור המושלם, ולשם כך אסף חלקי גוויות משובחות, חיברן והפיח חיים בבשרן. אלא שיום אחד, כשכל זה כבר היה תפור, התרסק החלום. הברייה התעוררה בכבדות, זרועותיה העצומות החלו לנוע אט-אט, רגליה חרקו וקול צעדיה נישא על-פני הפלא הטכנולוגי של אותה תקופה - פס-קול שהוצמד לתמונות הנעות בקולנוע. הברייה שלחה צווארה קדימה, והחלה לצעוד. ואז קרה הדבר הנורא!

הדמות התערערה ויצאה משליטה. במקום לפעול כיצור המושלם בעולם, היתה למפלצת מפחידה. פרנקנשטיין, המדען, ניחם על בריאתה וביקש לחסלה. הוא ניהל נגדה קרבות קשים, והמלחמה בין "הטוב" ל"רוע המפלצתי" פרנסה את האולפנים במשך עשור או שניים. הקהל עקב אחר עלילת האימים כשהוא משותק מחרדה. עוד ועוד מפיקים הזדרזו לספק את הסחורה שהפכה מבוקשת. הסרטים הללו, אגב, היו זולים מאוד להפקה, ורווחיים בדרך-כלל. הם ירדו מעל המסכים עם פרוץ הטלוויזיה המסחרית לבית האמריקני, כמו-גם בעקבות הצרכים החדשים שהתעוררו בעקבות מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה שבעקבותיה.

אי-אפשר היה שלא לחשוב על הגולם שברא פרנקנשטיין בהיכל התרבות, השבוע, במקום שבו התכנסה מפלגת העבודה כדי לדון בעמדתה ביחס לתקציב המדינה. קוראי העיתון הזה סבורים אולי שבאולם אומנם התנהל ויכוח אינטנסיבי בשאלות כלכלה וחברה; שמצוקת האבטלה נתנה אותותיה בעת שפואד-מצנע-רמון נאמו; שההתמודדות עם משנתו הכלכלית של סילבן שלום אכן עמדה לדיון שם.

אבל האמת היא שדבר מזה לא אירע. הכלכלה, התקציב והמשבר העולמי לא ממש מעניינים עכשיו את ראשי מפלגת העבודה. מה שמעניין אותם הוא רק דבר אחד: השלטון המיידי. כאן ועכשיו. מה שאפשר עדיין לקטוף ממנו, בטרם יבוא החורבן בבחירות הקרובות לכנסת.

מפלגת העבודה מנסה להעיר את עצמה

אבל ספק אם הג'ינגלים של פואד ומצנע יעשו את העבודה

הכניסה להיכל התרבות, מגרש החנייה והרחובות הסמוכים אליו, הפכו לבמה שעליה הציג בנימין בן-אליעזר את כוחו ומזגו. פואד יודע לעשות קמפיין יותר מכל אחד אחר במפלגת העבודה. אם מישהו מכיר שם את כללי המשחק, זה פואד. האזור כולו רופד בשלטי-ענק שנכתב עליהם: פואד - העבודה חוזרת לעם. חלפו שעות, צריך לומר, עד שקלטתי את המסר הכפול: פואד יחזיר את המפלגה לעם, וגם את הפרנסה שלו. זה כמובן סימן לא טוב למעצב השלטים של פואד - אבל הוא יכול להתנחם בכך שייתכן שהאשם הוא בי.

ובכל מקרה, בהשוואה למתחריו, פואד קרוב הרבה יותר למטרה. לא היה אחד שעבר ליד היכל התרבות באותו יום וההמנון של פואד לא חדר אליו. השיר, אגב, לא רע כלל, ועיקרו: הולכים על מנהיגות שלא רק מדברת, אלא גם עושה. הנה, גם אני כבר שרה את הג'ינגל.

ליד שירו של פואד, הזמר הארץ-ישראלי שהנפיק עמרם מצנע היה רך מדי, ולא מהוקצע. עדין. בוועידת העבודה של היום, עדינות אינה יתרון גדול, נהפוך הוא. סביר להניח שיועץ התקשורת של מצנע, בני כהן, יודע את זה. אבל ספק אם מצנע הפנים.

וההצבעה בעניין תקציב המדינה?

הנוכחים שמעו עליו בתקשורת, אצל השכנים וגם מעט בנאומו של חיים רמון. אבל גם רמון, יש לומר, לא באמת הוטרד מהתקציב, אלא מעצם ההשתהות בממשלת שרון. אלא שבכל מקרה, על רמון מסתכלים במפלגת העבודה כעל נואם גדול, שחקן אדיר ומנהיג של צפונבונים. לא לחינם הזכיר לו פואד את המהפכה שהוביל בביטוח הבריאות הממלכתי.

כאמור, התקציב לא היה הסיפור האמיתי בעבודה. הסיפור האמיתי מתמקד בשאלה האם יצליח המנגנון האנרגטי של פואד לנצח בבחירות לראשות המפלגה. דרך הפריזמה הזו יש לבחון את תוצאות ההצבעה שנערכה, אשר דחתה - במפתיע, יש לומר - את הצעת פואד לתמוך בתקציב המדינה בקריאה ראשונה.

ויכול להיות שזה טבעי, שהתקציב לא באמת מעניין כרגע את חברי המרכז. אחרי הכול, יש בעצם עוד חצי שנה עד למועד האחרון להפלת הממשלה על העניין הזה. אז למה למהר? רק בגלל שמצנע מבקש להחליף את התרבות הפוליטית העכשווית - "תרבות החרטה", כלשונו - בקודים תרבותיים שכבר לא יהיו כאן לעולם?

מה מלמדים ב"שעת מחנך" לזכרו של גנדי?

ואיך זה שייך למגמת ה"אקטואליה הנקייה" במשרד החינוך

משרד החינוך הורה השבוע לציין את יום השנה להירצחו של רחבעם זאבי, גנדי, בשעת מחנך בבתי-הספר. המשרד, הוסיפו, אינו מתכוון שמערכת החינוך תעסוק ב"טרנספר", אלא בחלקים האחרים של מורשת גנדי.

אבל מהי מורשתו האחרת של גנדי? האם הכוונה לקשרים שנטען שהיו לו עם ראשי הפשע הישראלי של שנות ה-70? ואולי לפרקטיקה של גאולת אדמות וניהול כספים סיבוביים שזרמו בין המערכת הפוליטית לישיבות שגנדי סייע להן, והן סייעו לו? ואולי מתכוונת השרה לימור לבנת לזיכרונותיה של בתו, שהתפרסמו לפני ימים אחדים בידיעות אחרונות, על אודות האריה בכלובו של אביה בפיקוד המרכז?

לו אני גנדי, אגב, הייתי כנראה רותחת. גנדי נכנס לכנסת, ולממשלה, על-גבי מדיניות הטרנספר שלו, ולא בגלל האריה בפיקוד המרכז. היו ויש מספיק אנשים שהאמינו כי זו תורה לגיטימית, והם נשאו אותו כל הדרך לירושלים. למה להסתיר?

אבל השרה מסתירה.

זה מתקשר, בעיקיפין, גם לקמפיין המודעות שמריץ משרד גליקמן-נטלר-סמסונוב לקידום העיתון "שער למתחיל" שמשרד החינוך מוציא. הלוגו המוביל את אחת המודעות גורס למשל: בלי סקס! ומיד אחריו בא ההסבר: מדובר בעיתון המביא "אקטואליה נקייה, שמתאימה לילדים שלך".

אבל, מהי אקטואליה נקייה? גנדי בלי טרנספר?

כלומר, לאילו ערכים מבקשת שרת החינוך לחנך כשהיא מדברת על אקטואליה נקייה? ולמה חושבת השרה שקהל המטרה המסורתי של העיתון - עולים חדשים - זהה לפעוטות שיש להגן עליהם מסקס ומשערוריות שחיתות?

גליקמן-נטלר-סמסונוב עומדים מאחורי ניסוח המודעה, ורשת המקומונים של ידיעות אחרונות, שמפיקה את העיתון בעבור משרד החינוך, עומדת מאחורי הקמפיין. אבל בית-ההוצאה ועורכת העיתון ציפי מזר, המספקים את המציאות האלטרנטיבית הזו, הם אנשי משרד החינוך.

וכל זה נאמר כדי לרמוז לאנשי הטלוויזיה החינוכית איך עליהם לנהוג כדי לשרוד את כוונת השרה לפוררם: "אקטואליה נקייה".

קריית-ארבע בעד הסכם אוסלו

סעיף מיוחד בו אפשר הקמת מוזיאון ארכיאולוגי בעיר

הסכמי אוסלו זכו השבוע לתמיכה בלתי צפויה, דווקא מצדם של מתנחלי קריית-ארבע, שחנכו מוזיאון ארכיאולוגיה ביישובם. ההסכמים, ורק ההסכמים, אפשרו את הקמת המוזיאון הזה. ההסכמים גם אפשרו את ההזרמה התקציבית שביצע מפעל הפיס לקריית-ארבע - 2 מיליון שקל - לטובת מוזיאון "ארץ יהודה" לארכיאולוגיה. המוזיאון נחנך השבוע בטקס מהודר, שנערך בחסות נשיא המדינה משה קצב, ויו"ר מפעל הפיס אברהם כץ-עוז. המוזיאון עוד בקושי עובד, אבל התקציב כבר הגיע.

כיצד מתקשרת הקמת המוזיאון להסכמי אוסלו? מסתבר שהיא התאפשרה בזכות סעיף מיוחד שהוכנס להסכמים, כדי למנוע שדידתם של ממצאים ארכיאולוגים בשטחים והעברתם למוזיאונים ישראליים בצדו המערבי של הקו הירוק. בשעתו, עמדו הפלסטינים על ניסוח הסעיף כדי להבטיח שהישראלים הנסוגים מחברון, שכם ובית-לחם יותירו אחריהם ירושה ארכיאולוגית שתסייע בפיתוח תיירותי-תרבותי של האזור הננטש. כך הוכנס הסעיף הקובע כי ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו באזור לא יועברו משם לישראל.

עכשיו, אחרי שאוסלו טבעה בים ההיסטוריה, נותר ממנה רק הסעיף המתוק הזה. כך מצליחים המתנחלים להקים לעצמם מוזיאון מקומי מבלי שתהיה להם תחרות של ממש עם מוזיאונים ואנשי מקצוע שמחוץ למחנה שלהם. וכך אפשר לגייס גם כספים, מבנה ומשרות לטובת מעט החרסים שכבר נמצאו באזור - שלא לדבר על ים הממצאים שעוד יתגלו.

כך אירע שתרומת מפעל הפיס למועצת קריית-ארבע הועברה על-ידי ראש המועצה, צבי קצובר, לטובת המוזיאון שאמור לפעול מבית המועצה המקומית. למען הסדר הטוב, יודגש כי מפעל הפיס העביר את הכסף לרשות המקומית במסגרת ההקצבות הרגילות לרשויות אחרות. כאן אין חריג. אבל לו רצה קצובר, הוא יכול היה להשתמש בתקציב לטיפוח שיעורי-עזר בקריה או לטיפול במשפחות נזקקות.

אבל קצובר יודע להעריך ארכיאולוגיה. הקרבה של המוזיאון למשרדיו במועצה תאפשר לנהל אותו ביתר יעילות, כמובן. והנה, תיכף כבר יהיה אפשר לבקש ממשרד החינוך שיקצה תקציבים נוספים לטיפוח המוזיאון החשוב הזה - כי אחרת הממצאים ילכו לעזאזל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות