מופת זה לא

קשת, ואת זה אי אפשר לקחת מהזכיינית הזאת, יודעת איך לשווק סדרה וליצור סביבה באז מטורף. ועל "בנות בראון" כדאי היה מאוד שייווצר באז. מדובר בסדרה שזכתה בפרס וולג'ין, עם הרכב שחקנים חלומי, שכתבה (ובחלק מהפרקים גם ביימה) אחת היוצרות הפופולריות בארץ. במילים אחרות: מדובר בסדרת דגל המשווקת כסדרת מופת.

ובכן, צפייה בארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה מראה, שלמרבה הצער, סדרת מופת זו לא. "בנות בראון" היא לא "הבורגנים", או "תיק סגור". זו סדרה חביבה, ולפרקים גם משעשעת למדי, אבל הדרך היחידה ליהנות ממנה היא להנמיך ציפיות. מדובר בסדרה מהסוג שצריך להיות הסטנדרט ביצירה המקומית - יעילה ומעבירה את הזמן בלי יותר מדי פאשלות.

מה שעצוב זה, שהדבר שמונע מ"בנות בראון" להיות סדרה טובה ממש, הוא לינור עצמה. קריאת הספר, שנכתב אחרי שהסדרה כבר נחתמה והיתה מוכנה לשידור, מגלה שמהמוצר הטלוויזיוני הושמטו בעצם כל הדברים שהיו יכולים להפוך אותו לגדול.

הספר של לינור מלא בהומור, רגש ושנינות, מהסוג שהיו לסימן ההיכר שלה. בסדרה אין כמעט זכר לאלו. שנינות יש בה מעט מאוד, ורגש אין בה בכלל. ישנו רק רצף של אירועים דרמטיים מעניינים יותר או פחות, שאיכשהו דוחפים את העלילה קדימה - אבל מן הסתם לא יגרמו לכם לזכור מה היה בפרק, שבו סיימתם לצפות לפני חמש דקות.

ואולי בעצם לא צריך להאשים רק את לינור. אולי גם קשת קצת אשמה. הזכיינית שפכה כל-כך הרבה כסף על המיני-סדרה הזאת, ואיפשרה ללינור ללהק אותה כל-כך יפה בטובי השחקנים (שאת חלקם, עליי להודות, אני מוקיר ומכיר באופן אישי), שהדבר היחיד שעוד היתה צריכה לעשות זה לדאוג שהיוצרת תפתח את העלילה שלה קצת יותר: שתיתן לנו לא רק לראות את הדמויות שלה כועסות, בוכות או שמחות, אלא שגם שתאפשר לנו להבין למה הן עושות מה שהן עושות.

כל זה, כאמור, לא אומר שלא כדאי לכם לצפות ב"בנות בראון". כדאי, ולו כדי שבעתיד יהיו עוד כמוה. בבסיסה, הסדרה הזו היא בסדר גמור. אז היא לא יצירת מופת. אז מה? זה לא כאילו אין בנמצא מי שכותב דברים טובים ממנה.