להפריח את השממה

ביום ב' האחרון התקבצו מורים ותלמידים, בוגרי בית הספר והוריהם, בחצר בית הספר לאמנויות ברחוב אליפנט בתל אביב, ונפרדו לעד מיעל העליון, המייסדת והמנהלת של בית הספר המיוחד הזה. כמקובל בנסיבות אלו, נאמרו דברים על אישיותה ועל דרכה, ועל 18 השנים האחרונות בחייה, שסבבו סביב בית הספר שהקימה בשנת 1984 וניהלה עד יומה האחרון.

שוב ושוב הוזכרו המלחמות שנאלצה לנהל מול הביורוקרטים והפדגוגים של משרד החינוך ושל עיריית תל אביב, וההתקפות שנדרשה להדוף כדי להקים, לפתח ולנהל את בית הספר בהתאם לערכים בהם האמינה: מצויינות אקדמית ואינטגרציה חברתית.

מערכת החינוך בישראל בשנים האחרונות היא סיפור עצוב ומתסכל. משאבים עצומים מושקעים בה, והתוצאות מאכזבות, הן בהישגים הלימודיים והן בהקניית ערכים. התלמידים משתעממים, המורים שחוקים, ההורים מאשימים, המנהיגות החינוכית נעלמה.

בתוך השממה החינוכית פרח לו בדרום תל אביב בית ספר לאמנויות - איכותי, יצירתי, פתוח, תוסס ומתחדש, בית ספר קהילתי אמיתי. התלמידים שמחו ללכת לבית הספר, שאיפשר להם להביא לידי ביטוי את אישיותם ועודד יצירתיות.

אנחנו, ההורים, אהבנו לבוא אליו: לקונצרטים, להצגות ולתערוכות של תלמידים, למסיבות, למשימות שתמיד היו שם בשבילנו, וסתם להציץ כשהזדמנה שעה פנויה. היינו אסירי תודה על ששיחק לנו מזלנו לשלוח את ילדינו לבית ספר שזימן הנאות וחוויות, שאיפשר לנו ללוות את ילדינו בשנים המעצבות, ולדעת שכאן תינתן להם הזדמנות ללמוד מתוך הנאה, להביא לידי ביטוי את כשרונותיהם, להתנסות בשיתוף פעולה במאמץ יצירתי, לחוות מוזיקה ואמנות, להעשיר את עולמם האינטלקטואלי והרגשי.

יעל העליון לא באה מתחום האמנות. היא אפילו לא יצאה למסע לימודי בין בתי ספר לאמנות בעולם, קודם שהקימה את בית הספר. זאת עשו ראש עיריית תל אביב שלמה (ציץ') להט וראש מינהל החינוך בעיריית תל אביב, ד"ר שמשון שושני.

החלום שלה היה להקים בית ספר קהילתי, פתוח וחברי, שיחנך למצויינות ויפתח יצירתיות, שיהיה כיף לבוא אליו. האמנות היתה "קולב" לתלות עליו את ערכיה ושאיפותיה החינוכיות.

העובדה שמבין כתלי המוסד הזה יצאו "כוכבים" בתחום המוסיקה, התיאטרון והאמנות, נוטה לטשטש את הייחודיות האמיתית של בית הספר: היחסים יוצאי הדופן בין המורים, התלמידים וההורים, האקלים החינוכי בחדרי הכיתה, בסדנאות היצירה ובחצר בית הספר, היעדר סממני היררכיה וגינוני משמעת, כיבוד האוטונומיה ועולם הערכים של התלמידים. במסירות וכישרון הפכו מורים, תלמידים והורים את בית הספר למקום צבעוני ועליז שנעים להיות בו.

אבל כדי לחולל את הנס החינוכי שהתפתח בדרום תל אביב, במבנה ישן וצפוף, באזור שחציו שכונת מגורים מזדקנת וחציו אזור מסחרי, נדרשו מלחמות ומאבקים. הביורוקרטים במשרד החינוך ובעירייה הערימו קשיים וניסו לגמד את בית הספר, כנראה מפחד שהצלחתו תבליט את בינוניותה של המערכת החינוכית, ותכריז בראש חוצות על כשלונה.

משרד החינוך הפך פה לאלו שטענו כי מדובר במוסד "אליטיסטי" ו"סלקטיבי". לא עזר לו היותו בית ספר אינטגרטיבי אמיתי, שילדי "הצפון" ו"הדרום" מגיעים אליו בהסעות מכל קצוות העיר. בית הספר לאמנויות, כמו גם בית הספר לטבע בדרום תל אביב ובית הספר ברוח תנועת העבודה בצפונה, היו הפרה בוטה של הסכם בלתי כתוב כי בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים חייבים להיות מוסדות בינוניים, שבלוניים, משעממים ושנואים.

כאילו שלימודי מוזיקה, תיאטרון, מחול, אמנות וקולנוע, או לימודי טבע ומדע, מפרים איזה סטטוס-קוו קדוש. גם בניית הקמפוס החדש, שמומן בחלקו מתרומת משפחת אריסון, לוותה מאבקים ואי פרגון.

השאלה המטרידה היא, מדוע בית ספר לאמנויות ובתי ספר דומים הם שמורות טבע במדבר חינוכי? מדוע לא כל בית ספר בישראל הוא בית ספר לאמנויות, או לטבע, או למדע? מדוע מערכת החינוך מנוכרת, נלחמת בתלמידים, שוחקת את המורים, רואה בהורים מטרד, משלימה עם אלימות, מתפשרת על הישגים לימודיים, ומוותרת מראש על הקניית ערכים.

מדוע 20 מיליארד שקל שהמערכת הזאת בולעת, אינם מייצרים מצויינות? איפה נחבאים המנהיגים החינוכיים, שצריכים לתפוס את מערכת החינוך בציצית ראשה, ולשלוף אותה ממדמנת הבינוניות, ולהציע מצויינות, יצירתיות ופתיחות - דוגמת בית הספר לאמנויות - לכל תלמיד בישראל.