מלחמת העצבים של פוטין

על גבם של יותר מ-100 קורבנות, כמעט כולם בני ערובה, רשם לעצמו ולדימיר פוטין ניצחון טקטי, כשהוביל מהלך להצלת מרבית החטופים בדרמת התיאטרון המוסקבאי בסוף השבוע שחלף. אולם הצלחת האסטרטגיה של נשיא רוסיה בפיתרון הסיכסוך העמוק ברפובליקה המפולגת של צ'צ'ניה נראית היום רחוקה ולא ודאית יותר מאי פעם.

כשברקע מסתננים פרטים ראשונים על הנעשה במרכז התיאטרון נורד-אוסט בשעות הבוקר המוקדמות של שבת, מתחזקים החששות באשר לדרכים שבהן בוצעה פריצת הכוחות המיוחדים, ומתגברת הדאגה מהאפשרות לאירועים חוזרים, כמו גם פגיעה נוספת במאמצים להביא שלום לצפון הקווקז.

למרות השאלות הרבות באשר לטיבו של הגז שהוחדר לאולם, ולשימוש הכללי בגז בסוג זה של פריצה, ברור גם למבקרים הקשוחים ביותר שמעטות היו החלופות שעמדו בפני הנשיא הרוסי, במיוחד אם לוקחים בחשבון שמחיר הדמים הפוטנציאלי במקרה שבו היו מצליחים החוטפים להפעיל את חגורות הנפץ, ולפוצץ את האולם על יושביו, היה מגיע ל-1,000 קורבנות מבין בני ערובה והכוחות המיוחדים. "אין שום ספק שהם עשו את הדבר הנכון", אומר דיפלומט מערבי, שהיה מעורב מקרוב במאמצי המשא ומתן.

פוטין, כמובן, יצא מחוזק מהפרשה. מרשים ומכובד ולבוש בקפידה, תוך שהוא שומר על חזות נוקשה, הוא הופיע בשבת בערב בטלוויזיה הרוסית, והתנצל על כי לא הצליח להציל עוד חיים, אך לא שכח גם לגנות את 'חלאות האדם' שתפסו את התיאטרון , כשהוא מוסיף: ' הוכחנו שאי אפשר להוריד את רוסיה על הברכיים".

אלא שעם 118 קורבנות מתים משאיפת גז, הסתיימה החטיפה במספר הגבוה ביותר של קורבנות לאירוע טרור יחיד ברוסיה, כשהיא מדגישה יותר מאי פעם את הצעדים הנואשים שמוכנים הצ'צ'נים לנקוט כדי לקרב את מטרתם.

לדיברי רוסלאן חאזבולטוב, אקדמאי צ'צ'ני ודובר לשעבר של הפרלמנט הרוסי, שלקח חלק במגעים עם החוטפים בסוף השבוע, "במשך שנתיים התעוררתי מדי בוקר, כשאני מצפה לפעולה ממין זה. לרגע אל תחשבו שזוהי הפעולה האחרונה". במיוחד לא בכל הקשור לרפובליקה הצ'צ'נית הזעירה, בה מצויים היום הרוסים וכוחות המורדים הצ'צ'נים במבוי סתום.

בכלל, אם יש נושא המסוגל להוציא את הנשיא הרוסי משלוותו, זהו הנושא הצ'צ'ני. גם כשהוא מכותר בקבוצה של יועצים קרובים, מהבחינה הפסיכולוגית היה הנשיא פוטין מבודד לגמרי בסוף השבוע האחרון, עת נדרש להתייצב למול המשימה המאתגרת ביותר בקריירה הפוליטית שלו עד כה.

בקיץ 1999, כאשר הביורוקראט הלא מוכר וקצין הק.ג.ב לשעבר נבחר על ידי הנשיא הרוסי לשעבר, בוריס ילצין, לתפקיד ראש הממשלה, נראה היה כי במהרה ילך גם הוא בדרך שבה הלכו שלושת קודמיו, שביחד שרדו בתפקיד פחות מ-18 חודשים.

במקום זאת, ניצב פוטין שלוש שנים מאוחר יותר בתפקיד מנהיגה הבלתי מעורער של המדינה הגדולה בעולם, אחרי שהשיק רפורמות מבניות מקיפות בכל סקטור, נתמך על גבי שיעורי תמיכה מרקיעי שחקים בסקרי דעת הקהל, ומנצח על תחייתה הכלכלית של רוסיה, ועל שיקומו של הכבוד הרוסי האבוד ומעמדה הבינלאומי של רוסיה.

אולם אי אפשר להתעלם מהמרכיב הקשה הבלתי מתפשר במדיניות שמנהל הנשיא הרוסי כלפי צ'צ'ניה, ומן האמון שהוא נותן ביועצים ובגורמים הרשמיים התקועים בחשיבה שמקורה בעידן הסובייטי. לא זו בלבד שגישתו אינה תואמת את יוזמות המודרניזציה שבהן נקט במהלך כהונתו, אלא שהיא בפירוש מצטרפת לשורה הקצרה יחסית של שגיאותיו הבוטות, לצד דרך טיפולו ברגעי משבר אחרים, כמו במקרה של טביעת הצוללת קורסק.

כאשר קיבל לידו פוטין את השלטון, היו הרוסים בשלים לשינוי. התנהגותו הלא יציבה והאמוציונלית של קודמו ילצין, מחלותיו וחיבתו לוודקה היו קרובים במידה מסויימת לדימוי הסטריאוטיפי הלאומי, אבל לקראת סוף שנות ה-90, נמאס כבר לרוסים מהכאוס, השחיתות וחוסר הוודאות של התקופה. הם היו מוכנים ומזומנים לאמץ טיפוס חדש של מנהיג.

פוטין התאים להם ככפפה ליד: לשם שינוי הוא הציג דמות של אדם צנוע, עם חיי משפחה בריאים, אשה השומרת על פרופיל נמוך ושתי בנות. פוטין מגדיר את עצמו כמאמין בכנסיה הרוסית האורתודוקסית, ומשחק על תחושות הפטריוטיות ועל האספקטים החיוביים יותר של העבר הסובייטי. הוא נמנע כמעט באופן מוחלט ממשקאות חריפים ונחשב לספורטאי פעיל, ולאדם רגוע, רציונלי, עקבי, נאמן וקשוח.

בתחילת דרכו האמינו רבים כי פוטין הוא לא יותר מכדור משחק בידי ילצין ויועציו, אולם אנשים שפגשו בו לראשונה עם מינויו לראשות הממשלה, הופתעו לפגוש מנהיג מרשים שכלל לא ענה על הקלישאות של ביורוקרט משעמם וקצין ק.ג.ב.

מאז הוכיח את עצמו פוטין כמנהיג ההולך בדרכו, המקרין ביטחון עצמי גובר והולך עם כל הופעה ציבורית, כמו גם בקרב מנהיגים עולמיים, כשהוא מותיר מאחור את עידן ילצין ומקבל על עצמו הכרעות קשות שדחפו אותו לשיתוף פעולה הדוק ביותר עם המערב, בעיקר בהשתתפות הרוסית בקואליציה הבינלאומית נגד הטרור.

במובנים מסויימים, היה לפוטין מזל גדול. הוא ירש מדינה שזה עתה יצאה לחופשי ממגבלות כלכליות חריפות, בזכות השילוב הכפול של חדלות הפירעון ופיחות הרובל ב-1998. צעדים אלו השתלבו יפה לצד עליה חדה במחירי חומרי הגלם, עמוד השידרה של הייצוא הרוסי והמקור החשוב ביותר של הכנסות המדינה, אשר ביחד סיפקו את הבסיס לתקופה של צמיחה חסרת תקדים.

המנהיגים הטובים ביותר יודעים היטב כיצד לרתום את המזל לצרכיהם. הממשל בראשות פוטין לא נפעם מהגידול בהכנסות המדינה ולא הזדרז להאיץ את הוצאותיו, כשהוא מוכיח בכך את נחישותו ליישם רפורמות כלכליות ליברליות על ידי שליטה פיסקלית מהודקת, תוך השקת רפורמות במערכות המיסוי, הפנסיה והמערכת המשפטית, כמו גם התרת מכירת קרקעות.

הוא גם קרא תיגר והצליח לרסן במידה מסויימת את הכוח המופרז של האוליגרכים, אנשי העסקים רבי העוצמה, תוך שהוא משתמש בטקטיקות נוקשות כלפי מי שלא התיישרו על פי הוראותיו. בכך, הוא שלח מסר לתובעים ולבתי המשפט, שהחלו לרדוף אחרי בוריס ברזובסקי ו-ולדימיר גוסינסקי, שניים מבעלי ההשפעה הפוליטית המשמעותית ביותר בעידן ילצין.

אך יחד עם כל קור רוחו והצלחותיו, יש נושא אחד שעליו אינו מצליח פוטין להשתלט: צ'צ'ניה. תפיסת 700 בני הערובה בבירה הרוסית נתפסת בעיני רבים כתולדה מחוייבת המציאות של הטקטיקות הקשוחות שאימץ פוטין כלפי הרפובליקה הסוררת.

יש אירוניה רבה בעובדה שהמצב שירש פוטין בצ'צ'ניה סיפק לו הזדמנות להוכיח לעולם את קור רוחו המפורסם. הפעולה הראשונה של פוטין כראש ממשלה היתה לתאם תגובה צבאית חריפה בניסיון לגרש את המורדים הצ'צ'נים שחצו את הגבול לרפובליקה השכנה דגסטאן.

על רקע טענות הממשלה הרוסית כי הצ'צ'נים עמדו מאחורי פיצוץ דירות במוסקבה ובערים אחרות ברוסיה בספטמבר 1999, שגרמו למותם של כ-300 אזרחים, היה לפוטין המנדט להכניס את הצבא הרוסי לצ'צ'ניה; באוקטובר אותה שנה החל הצבא להתקדם לרפובליקה. הצלחתו הראשונית תרמה להצלחתה של מפלגת האיחוד התומכת בפוטין בבחירות הפרלמנטריות שהתקיימו בדצמבר אותה שנה, והבטיחה לו ניצחון סוחף בבחירות לנשיאות שלושה חודשים מאוחר יותר.

כשהוא עושה שימוש בביטויים צבעוניים וחריפים, בוטים אפילו, דיבר פוטין בדרך כלל על הצורך ב"מחיקה של המחראה שהיא צ'צ'ניה'. איזו מדינה, הוא שואל רטורית, יכולה לסבול את האנרכיה הקרימינלית ששלטה בצ'צ'ניה בשנים 1996 עד 1999? איזו מדינה לא תגיב כאשר פלשו המורדים לדגסטאן בניסיון לפגוע ביציבותה? מי היה שם כדי לשאת ולתת כאשר אסלאן מסקאדוב, הנשיא הנבחר וכיום מנהיג המורדים, לא היה מסוגל לפני שלוש שנים להשתלט על המורדים שחלשו על חלקיה השונים של הרפובליקה?

אלא שברגע שבחר פוטין להמשיך ולשמור על נוכחות חזקה ושליטה צבאית מהודקת בצ'צ'ניה למשך זמן כה ארוך, גם על רקע התלונות החוזרות ונשנות על עינויים שיטתיים והיעלמות אזרחים, ועל רקע סירובו לנהל מגעים עם מסקאדוב או מנהיגים אחרים מקרב המורדים, הרחיק פוטין את הסיכוי להשגת הסכם שלום כלשהו.

בחודשים האחרונים היתה הרטוריקה שבה נקט כלפי צ'צ'ניה פייסנית בהרבה. אולם עד כה בחייו הפוליטיים כמעט ולא הדגים פוטין נכונות לסגת או לגלות גמישות מחשבתית. וכמו ביישום מדיניות הרפורמות שלו, קיים תמיד החשש כי הצוות הסובב אותו נטול יכולת ממשית לעשות את השינוי המתבקש. הנשיא אולי התפתח, אבל הגנרלים שלו עדיין לא.