החיים זה לא זה

ביום-יום הוא מתפרנס ככותב בתוכנית של אלי יצפאן, אבל "החיים זה לא הכל", היתה עבור לפין הדבר האמיתי - תוכנית המספרת על תסריטאי בתוכנית מערכונים המבקשת להצחיק את צופיה, ובד בבד לחשוף בפניהם את אחוריה הבהמיים של התעשייה. בעונה הראשונה זה עבד. בעונה השנייה, שנפתחת הערב, זה פשוט מתרסק.

"החיים זה לא הכל", וזה משהו די ברור, היא סדרה שהושקעה בה הנשמה. היא טובת לב, ושלא כמו סדרות דוגמת "שמש", היא עושה שמיניות באוויר כדי לא להעליב את צופיה ולהתנשא עליהם. לוהקו אליה כמה שחקנים משובחים (ענת וקסמן, שלמה וישינסקי, יעל לוונטל), והיא אפילו מצולמת לא רע. אבל היא נכשלת בדבר הראשון, היחיד בעצם שהיא אמורה לעשות: היא אינה מצחיקה.

קחו לדוגמא את הפרק המיוחד, הכפול באורכו, שישודר הערב. במרכזו מככב אלי יצפאן, שנוימן (אבי קושניר) ומיקי (עידן אלתרמן), גיבורי הסדרה, מבקשים להצטרף לשורות הכותבים של תוכניתו. יצפאן, ואת זה יודע כל מי שקורא בקביעות את המדור הזה, לא בדיוק מצחיק אותי. ובכל זאת, הרגעים היחידים שהפרק מתרומם, הם אלו שבהם הוא מגיח אל המסך.

לא משנה באיזה ווליום מופעל הצחוק המוקלט שמלווה את הסדרה (מה באמת יהיה עם הנדנוד הזה?), לא משנה כמה מתאמצים השחקנים לשחרר עוויות ושטיקים, התוכנית פשוט לא מצחיקה. היא גם לא עצובה. גם לא גורמת למישהו להרהר בגורלה העצוב של הבדיחה הקרויה "תעשיית הטלוויזיה".

"החיים זה לא הכל" לא עושה למי שצופה בה כלום. היא מותירה אותו אדיש לחלוטין. לא אכפת לו מהגיבורים, הוא לא צוחק איתם ועליהם, לא מתרגש בשבילם ולא שונא אותם. זו תוכנית שעוברת מולו, מבלי שתותיר חותם. אחרי שתצפו בפרק הראשון, ספק אם תהרהרו בשאלה במה הוא בכלל עסק. אולי תזכרו שיצפאן היה שם, ואמר איזה משפט או שניים. חמש דקות אחר כך, כשתתחיל "להתחיל מחדש", יש להניח שלא תקדישו למסרים המעומעמים שלה עוד דקה אחת של מחשבה. עוד הפקת מקור עברה פה והתאיידה. נקסט.