עוקף קהל

קשה להאמין שהסרט "כנפיים שבורות" לא יזכה בפרס הסרט הטוב בתחרות האוסקר הישראלי, שתיערך ביום ראשון הקרוב. זהו סרט נפלא, שנעשה בידי במאי צעיר, ניר ברגמן, ומגולל סיפור של משפחה מפוררת בעקבות מותו של האב, סיפור מהחיים במובן הכי מרגש והכי אמיתי. סיפור שמתרחש הרחק מכל מצב ביטחוני, על אמא שבסך-הכול מנסה לשלוח ילדים לגן ולבית-הספר, ובסופו של יום מוצאת עצמה נלחמת על חייהם. סרט שאתה לא יכול להגיד לו לא.

שיווק הסרט נעשה בביטחון, מסוג הביטחון שמפגין סרט מנצח, וזאת מכמה סיבות. כי כל שנה יש בטקס האוסקרים סרט ישראלי מנצח שלוקח את כל הקופה. כי "כנפיים שבורות" זכה בתואר כבר במוקדמות, עם קבלת פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים שנערך הקיץ, כי כל המבקרים גמרו עליו את ההלל. והביטחון של "כנפיים" בשמים. מסע הפרסום שלו חסר-תקדים בהיקפו, גדול אף מזה של "חתונה מאוחרת", גורף הפרסים והרווחים מהשנה שעברה, סרט שאת הישגיו "כנפיים" מבקש לחקות.

"כנפיים שבורות" מתייצב לתחרות האוסקר לאחר שמעט צופים ראו אותו בפועל. ולא במקרה. זה כמה שנים שתחרות האוסקר הפכה לתחרות עוקפת-קהל, ומצבו של "כנפיים שבורות", שנפתח השבוע לציבור, הוא עוד טוב יחסית. מתוך שמונה סרטים שמועמדים לפרסים השונים ("המנגליסטים", "בית"ר פרובנס", "כנפיים שבורות", "חוכמת הבייגלה", "בחודש התשיעי", "טאהרה", "קדמה", "השיבה מהודו"), רק ארבעה עלו עד כה למסכים, שניים מהם בשבוע האחרון. זהו מצב אנומלי, שאין לו אח ורע בשום תעשיית סרטים. בשוק האמריקני, כמו-גם האירופי, סרטים נחשפים קודם לקהל, השופט הטבעי, ורק כעבור מספר חודשים מוכרז מי מהם מועמד לפרסים איזשהם.

ומדוע מעכבים אצלנו את מבחנו של הסרט בקופות? כי הקהל הישראלי דוחה את המוצר המקומי, לא בא לבתי-הקולנוע. ומה עושים היוצרים? פעולת תחמון ותמרון. פותחים בהקרנה פסטיבלית, גם משום שמובטח לסרט קהל אוהד-יחסית וגם לשם קבלת תמורה. פסטיבלי ירושלים וחיפה מפתים את היוצרים בפרסים כספיים, וגם בפרס האקדמיה מחלקים כספים לסרטים הזוכים. מדובר בכמה עשרות אלפי דולרים, לפעמים עד מאה אלף דולר, המחולקים לשחקנים שעבדו בשיטת הדיפר (תשלומים דחויים) או שסתם מכסים הוצאות של הקופה הקטנה. שידור הטקס בטלוויזיה בפריים טיים הוא פרסומת חינם. מדובר במעט סרטים, שכל אחד מהם מועמד לפרסים רבים, והם מאוזכרים במהלך הערב שוב ושוב. אבל כאמור, לרוב הסרטים, וללא קשר לטיבם, זה לא יעזור בעת ההפצה המסחרית. יוצרי הקולנוע שלנו עדיין לא הפנימו את העובדה המרה הזאת. רובם הספיקו לגדול בתקופת הפריחה של בתי-הקולנוע, והם שבויים בחלום ילדותם - שאנשים ייצאו מהבית ויבואו לראות את הסרט שלהם בגדול, על מסך הקולנוע. זהו חלום אבוד, שממדיו הצטמקו לסוף-שבוע של ראיונות בעיתונות, כמה הקרנות חגיגיות מול אולם מלא, שלאחריהן באה גסיסה קצרה בבתי-הקולנוע. הסיבות הן בעיקרן טכנולוגיות - כניסת הווידאו, פתיחת ערוצי כבלים, והדברים ידועים. בין הראשונים שבאו לעזרת הקולנוע היתה רשות השידור, שחתמה בשנת 1989 על הסכם הקו-פרודוקציה הראשון עם הקרן לקולנוע ועם היוצרים. הקרן הבטיחה תמיכה כספית תמורת הזכות להקרין את הסרט בתום שנתיים מרדתו מהמסכים. אז אמר מנכ"ל הרשות אריה מקל שהוא רוצה "לקרב את הטלוויזיה לתעשיית הקולנוע". מאז נכנסו הטלוויזיה המסחרית והכבלים, הזכיינים מחויבים בהשקעות בקולנוע הישראלי, והטלוויזיה בעצם בלעה את הקולנוע. מה שקורה בפועל הוא שרוב סרטי הקולנוע ממילא בנויים כסרטי טלוויזיה. חלקם אף מצולמים במקור בווידאו ומועברים לפילם לצורך הקרנה בקולנוע. הם גם מצולמים כך שרוב ההתרחשות הקולנועית מתמקדת במרכז התמונה, כך שתהיה תואמת-הקרנה במסך הקטן. "כנפיים שבורות", למשל, הוגש במקורו כמיני-סדרה לטלוויזיה, נדחה, ויחזור בהמשך להקרנה טלוויזיונית, כסרט קולנוע שחברת "יס" תמכה בו. ובהגיעם לטלוויזיה, כל הסרטים הישראליים, גם אלה שנכשלו בקופות, זוכים לאחוזי צפייה גבוהים. זוהי תופעה מעניינת, ראויה להתייחסות. אולי להפנות אותם ישירות למסך הקטן, לחסוך להם את הזובור שבהפצה בבתי-הקולנוע? אבל האופציה הזאת לא מחממת את לבם של היוצרים, כי אנשים מול הטלוויזיה בבית זה לא כמו ההמון שיושב בריכוז מלא בחשכה של אולם הקולנוע. אז היוצרים שוגים בחלומות. אין בכך רע, למעט תהליך דמורליזציה והחנקה אטית שעובר על הקולנוע, שהאירוע החגיגי של השבוע הבא תורם לו. זה לא מקרה הקדם-אירוויזיון, שכותבים שיר במיוחד לאירוע, ובסיומו, הזמר הישראלי ממשיך ליצור. אירוע האוסקר מנקז אליו את כל העשייה של אותה שנת ייצור קולנועית, כשרבים מהסרטים מתעכבים בהפצה רק כדי לזכות בפרס כלשהו. סרט אחד, שיישלח להוליווד להתחרות על מועמדות לפרס לסרט הזר, זוכה כאן במעין טפיחת עידוד במספר לא טבעי של פרסים, כמו ברכת-הדרך להוליווד, בעת ששאר הסרטים נותרים מבוישים בבית. המצב הזה, של המלכת סרט אחד בישראל, דומה למקרה של קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב. מועדון-הפאר, שלקח בהליכה את כל תוארי האליפות, התחרה באירופה ורוקן את משחקי הליגה המקומיים. גם הסרט האחד מושך אליו את כל הקהל - זה הסרט שעליו שמעו ואותו ירצו לראות מתוך התופעה הכוללת של קולנוע ישראלי. ערב הטקס הוא רק אירוע-בועה של חברי הגילדה. מנחה הערב בוודאי יאמר שזאת חגיגה לקולנוע, אך בחשבון לטווח ארוך זהו אירוע שרק מחזק את ההתנכרות לקולנוע הישראלי.