אחרי שעזב את משרד החוץ היתה לחיים הרפתקה עסקית ביבוא ציוד רפואי, שלא עלתה יפה ואז הגיע לפרק המרכזי והממושך בחייו: המו"לות. "הרסט דה פירסט", התלוצצו חבריו. יש כאלה שזוכרים כמה עיתונים הוא סגר, אבל את כל העיתונים האלה הוא גם פתח וליווה בהשקעות, בתקווה ובהתלהבות, שהיתה בהן חדשנות וראשוניות. את ההגדרות "מו"ל מזן נדיר", "מו"ל ליברלי" ו"מו"ל נאור" טבעו עורכים ועיתונאים שעבדו בעיתוניו וגם בעיתונים אחרים, והיה להם בסיס להשוואה.
בראשית היה ירחון "מוניטין", ב-1978. בכרונולוגיה רוויית העיתונים
שנסגרו בעשור האחרון מתויק "מוניטין" כעוד עיתון שהיה ואיננו. אלא שיש לזכור את ההקשר שבו נוסד ואת המציאות התקשורתית שאליה חדר. על מדף הירחונים היה ואקום. בקשת הצבעים של המגזינים הכירו אז בקושי צבעים נוספים על השחור-לבן-אדום, נייר כרומו נועד לכרזות חגיגיות ולאלבומי אמנות, ואמצעי ההדפסה היו עניין מכאיב ומורט עצבים. הדפסת צבע, שכיום כמעט אפשר לבצע באמצעות מחשב אישי ומדפסת ראויה, חייבה אז הורדת פלטות לדפוס 15 ימים לפני ההדפסה. "מוניטין" מבחינה זו היה הרפתקה חדשנית ונועזת בעולם
התקשורת-פרסום. מוצר מוקפד ומשפיע.
"הכול התחיל מזה שהיה לנו המועדון המפורסם ברחוב הירקון (פינת נורדאו)", מגולל את הולדת הירחון טדי שאולי, המדבר גם בשם אחיו רפי. "היו לנו 1,200 חברים ועשינו עיתון לחברי המועדון. בגלל העלויות שלחנו את שוקי בן-פורת להשיג מודעות לכיסוי ההוצאות ופתאום העיתון הפנימי גדל משמונה עמודים ל-16, עם דפי כרומו וצילומים בפורמט מהודר. ואז פנה אלינו ארנון אורבך. לאביו היה דפוס, 'אומנים מאוחדים', שהיה היחיד בארץ אז שהיתה ברשותו מכונה להפרדת צבעים, אבל לא היתה להם עבודה בשבילה. ארנון פיתה אותנו לעשות עיתון ממש.
אמרנו 'זה רעיון' והתחלנו לגלגל את זה, בעיקר רפי ושוקי.
"באמצעות ידידה של רפי הבאנו עורך אמנותי של מגזין סרפינג מאוסטרליה, אלבי, ועשינו גיליון דמי, כדי לגייס מודעות ממפרסמים. תמחרתי את כל העסק והוא נראה לי לא כל כך זול כדי להרים אותו לבד. לצורך ריכוז קבוצה של משקיעים דיברתי עם מיקי אלבין, שהיתה לנו שותפות עסקית איתו בקיסריה, ומיקי נדלק על העניין ואמר שיש לו מישהו שינהל את זה - חיים בר און.
"במקביל רפי הלך לצוד עורך. בהתחלה דיברנו עם יעקב אגמון, שהיה סקפטי.
מישהו הציע את עורך מוסף 'הארץ' דאז, נתן דונביץ'. פנינו גם לאלי תבור, אבל הוא היה אז עמוק בתוך 'העולם הזה' עם אורי אבנרי. רפי החליט שהוא הולך לאדם ברוך, ואדם הביא איתו כסגן את מאיר אגסי. עם במאי כזה ומפיקים כאלה ותסריט כזה, כבר היה קל לגייס אנשים נוספים לקבוצה - דוד מושביץ, אליעזר פאפו, ארנון אורבך ויורם מושקט, שהיה גם היועץ המשפטי של 'מוניטין'.
ימי מוניטין. חיים בר און ודוד מושביץ
"כל העניין התנהל בקטע הצפוני של רחוב הירקון בין המשרד של 'מוניטין', שהיה מול 'המועדון', למשרד שלי מעל מה שהיתה אז ה'סינגינג במבו' והיום, אחרי עוד כמה גלגולים בדרך, 'קפה תל אביב'. בשנה הראשונה התפניתי מכל
עיסוקי וישבתי לצדו של חיים וניהלנו את כל האדמיניסטרציה. היה לנו מעקב על המפיצים, ואין קיוסק בתל-אביב שלא הכיר אותנו. היינו הולכים מקיוסק לקיוסק ויוצרים יחסים אישיים עם בעלי הקיוסקים ומשכנעים אותם לדחוף את העיתון.
אחרי כשנה וחצי יצאנו מהעניין. 'מוניטין' הצליח מאוד כעיתון, אבל הסב
הפסדים וכל הזמן היה צריך להזרים לו כספים כדי שימשיך להתקיים. מיקי יכול היה להרים את זה".
"בתחילת 78' הייתי אחרי 'מושג' ואחרי ניו-יורק וכתבתי את 'קשר עין' ב'ידיעות אחרונות'"' מוסר אדם ברוך את הגירסה על השתלבותו. "טדי ורפי שאולי פנו אלי לא לבד, אלא עם יהודה אטלס. באותה תקופה הדפסת מהדורה נוספת של התנ"ך נחשבה מבחינת בעלי 'ידיעות אחרונות' לתחרות מאיימת עליהם, ולכן אמר יודקובסקי ליהודה אטלס, שהוא לא יכול לעבוד גם ב'ידיעות אחרונות' וגם
בעיתון מתחרה. יהודה צנח ואחרי שלושה ימים קראו לי דב יודקובסקי ונח מוזס וחזרו על אותו טקסט. אמרתי להם 'נדמה לכם שזאת תהיה פגיעה באינטרס של
ידיעות אחרונות!' והם השתכנעו. חיים ומיקי עוד לא היו בסביבה בכלל. עברו כחודשיים ומיקי, שהיה מגיע למועדון בצורה כזו או אחרת, שמע על זה ונכנס לעניין עם חיים.
"באותה תקופה היה מיקי האיש החזק בחבורה, וגם הפיננסר שלה. הוא גם האיש, שנמצא במשא-ומתן לא מזדמן, לא מתנצל, אלא שרירי, עם העולם העסקי, תחת
המטריה של קבוצת אייזנברג וגם בזכות עצמו. הרוח החיה בארגון שנקרא
'מוניטין' היה חיים בר און. אחרי כשנה וחצי מיקי קנה את השותפים החוצה, בתהליך של דילול, ויצר את השליטה שלו ושל חיים בעיתון. כי העיתון הצליח כעיתון, אבל היה צריך לבסס את עצמו כמוצר.
"מהגיליון הראשון עד לגיליון השמיני-תשיעי התכנסה ל'מוניטין' קבוצה מפוארת של כותבים. מעבר למאפיינים של כרומו וצבע, שנתפסו בעינינו גם כאמצעי שיווק, נוצרה התפלגות די ניתנת למישוש בין דימוי של מועדון ובין דימוי של עיתון.
הגיליון הראשון נפתח בראיון של יעקב אגמון עם גורודיש, על ועדת אגרנט, ומכרנו את הראיון לטלוויזיה, שפתחה איתו את החדשות. כלומר, המרחב הכאילו בלתי נסבל שבתוכו פעל 'מוניטין' היה בין תפנוק המועדון ובין חרון גורודיש וזעמו הנשפך עלי אדם ואדמה.
"הנוכחות של חיים היתה של קורא חד-עין. אני יכול להעיד, שב-50 גליונות 'מוניטין' שערכתי היו 50 רשימות שישבתי עליהן גם עם חיים, כיוון שרציתי תאורה נוספת. למשל, הראיון האחרון של רטוש, שעשה נתן זך, פורסם בשני המשכים ב'מוניטין'. הקבוצה שחשפה אותו כבליין וכאיש עסקים לא היתה מעלה בדעתה, שחיים ישב וקרא את שני הפרקים על רטוש לפני הפרסום. ומדוע נתתי לו לקרוא?
חשבתי, שאם היתה פגישה בין רטוש לאלון, או אפילו התכתבות ביניהם, הייתי יכול להדפיס אותה, והיא יכולה היתה להיות תגלית".
כשהשתלטו אלבין וחיים על "מוניטין" הועברו המערכת והמשרדים לכיכר המדינה.
היתה להם קומה שלמה מעל הבנק הבינלאומי, ועבדו בה 35 איש. בשנתו החמישית עברה המערכת לבניין ברח' יגאל אלון, ותפסה חצי קומה. את אדם ברוך כבר ירש בתפקיד העורך רון מיברג, שערך 60 גליונות. כשפרש, ב-87', החליפו סגנו, רן אדליסט. באפריל 89' מכר חיים את "מוניטין" לגליה אלבין, יותר מעשור אחרי שיסד את הירחון עם בעלה.
התחנה הבאה: "כספים"
««
"מוניטין"
«
בראשית היה ירחון "מוניטין", ב-1978. בכרונולוגיה הוא מתויק כעוד עיתון שהיה ואיננו. אלא שיש לזכור את ההקשר שבו נוסד ואת המציאות התקשורתית שאליה חדר. על מדף הירחונים היה ואקום
««
"מוניטין"
«
בראשית היה ירחון "מוניטין", ב-1978. בכרונולוגיה הוא מתויק כעוד עיתון שהיה ואיננו. אלא שיש לזכור את ההקשר שבו נוסד ואת המציאות התקשורתית שאליה חדר. על מדף הירחונים היה ואקום
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
