בין מי למי הקונפליקט?

"אנטיגונה - הבוקר שאחרי", מאת ז'אן אנוואי, תיאטרון הרצליה. תרגום: דורון תבורי; בימוי: גדליה בסר; תפאורה: אבי שכוי; תלבושות: עינת ניר; מוסיקה: עודד זהבי; תאורה: עמיר ברנר. משתתפים: יוסוף אבו ורדה, קלרה חורי, סלווה נקארהחדד, אמנון פישר, נינה קוטלר, רינן חיים.

המחזאי הצרפתי אנוואי עיבד את "אנטיגונה" של סופוקלס והעבירו לצרפת בתקופת הכיבוש הנאצי. גדליה בסר מעתיקו לישראל 2002.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב, שאנוואי לקח את המפגש בין אנטיגונה "הפועלת על-פי צו המצפון, והשליט קריאון, הפועל מכוח החוק, גם כשהוא יודע שהוא מאמלל אנשים רבים וגם את עצמו", וניסה ללבן את הבוקר האחרון של אנטיגונה, "כשהמעשה כבר נעשה, וקריאון משתדל להציל אותה משגעונה".

בסר מעתיק את המחזה לכאן. "לכאורה, יש כאן רמז אקטואלי בעצם הליהוק". מבטאם של אבו ורדה וחורי "מעיד על מוצאם, וזה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו בקלות". אבל להנדלזלץ לא ברור, "האם הקונפליקט הוא ביניהם?", האם "שניהם מייצגים את החברה הכבושה במחזה?" ו"אז איזה תפקיד יש לקהל במשוואה?".

בעיה נוספת היא חורי ואבו ורדה. הם אמנם "בעלי נוכחות בימתית חזקה ומרשימה, אבל שניהם כאילו מאבדים שליטה: אצלה יש להט כמעט ללא רגע של תום", והיא חסרה את "האיכות שתהפוך את דמותה למרגשת וסוחפת". אבו ורדה לעומת זאת "מאופק, יומיומי, אבל יותר מדי פעמים הטקסט שולט בו, ולא הוא בטקסט".

שי בר-יעקב ("ידיעות אחרונות") מציין שבמרכז הגירסה של אנוואי עומדת "דמותו הקרועה של קריאון, שמוצג כשליט הומני ופרגמטי שעושה ככל יכולתו להציל את אחייניתו מהגורל שהיא מועידה לעצמה". בעיבוד שלו הוא "מדגיש את המאבק בין הדור הצעיר האידיאליסטי שמוכן להקריב הכל למען מה שנתפס אצלו כצדק, לבין הדור המבוגר, המפוקח והציני יותר, שמבין שהכל בסופו של דבר פוליטי ורב-צדדי, והעיקר הוא לשרוד ולא לחפש תשובות מושלמות".

בסר רומז שיש כאן "משל דווקא לחברה הפלשתינית, שנקרעת בין יצר הצדק האבסולוטי המוביל למוות, לבין יצר ההישרדות שיש בו גם מימד של חולשה וסיאוב". אבו ורדה בדמות קריאון יוצר דמות "משכנעת", אבל חורי בתור אנטיגונה "חסרה מימד של טירוף כריזמטי, שיניע את ההצגה ברמה היצרית".

ההצגה "מעניינת ברמה הרעיונית, אך ארוכה מאוד ודברנית מדי", והיא אינה מצליחה להפוך את המחזה "לדרמה אנושית משכנעת". איתן בר-יוסף ("העיר") בדעה שההצגה "מסרבת לציית לפרשנות פוליטית אחת" ובכך "טמון יופיה המטלטל". את "תחושת הבלבול מעצים ליהוקם של אבו ורדה וחורי - שניהם, כל אחד בדרכו, מצוינים". מבטאם "ממקם את העימות הזה לא בהקשר של הכיבוש, אלא בהקשר פלשתיני פנימי (שנעזר בהד רחוק של דרבוקות ונגיעות חליל עדינות שמספקת המוסיקה של זהבי)". את כל זה משלימים "משחק מצוין של הצוות, תפאורה יעילה ותלבושות טובות".

בקיצור: נע בין מעניין ברמה הרעיונית אבל לא ממש מצליח לסחוף ולרגש, לבין מצוין.