ירדן, לפני הכל

לראשי אגף הטקסטיל בהתאחדות התעשיינים, יש פזמון מוכן מראש לתיאור מצב הענף. בבית הראשון שרים על תיקון שכר המינימום, ואחריו באים החשיפה ליבוא ושחיקת שער החליפין. כתוצאה מכל אלה, אומרים בהתאחדות, התעשייה נודדת לירדן. יו"ר אגף הטקסטיל והאופנה בהתאחדות, יאיר רוטלוי, מעריך כי מספר המועסקים בענף יפחת ב-5,000 בשנת 97', ובשיעור דומה גם ב-98'. ובעתיד הלא רחוק, התעשייה שמונה כיום כ-50 אלף איש תתכווץ על פי הערכתו ל-25 עד 30 אלף איש.

בעבר, נהגו בענף להגיד שהתשובה טמונה בתחכום. גם בימים אלה, בהודעת האגף לעתונות, מופיעה המנטרה על היערכות לקראת שנת אלפיים "תוך שינוי מבני ושימת דגש על השיווק, הניהול, האיכות, העיצוב, הטכנולוגיה והלוגיסטיקה". אבל כידוע, דקלום של מנטרות לא משנה את המציאות, אלא רק מסייע להשלים איתה. ובענף הטקסטיל, גם המפעלים היפים ביותר, שעונים על כל הקריטריונים שמופיעים ברשימה, נאלצים להסתגל לעובדות חיים לא נעימות.

ניקח, לדוגמא, את מפעל "כיתן" בנצרת עלית, שנחשב לאחד המפעלים המובילים בעולם בתחומו - ייצור כלי מיטה. בסיור עיתונאים במקום, בהזמנת התאחדות התעשיינים, יכולנו לבדוק כיצד כיתן ממלא את כל התכונות הנדרשות ואפילו מעבר להן - מותג משלו בשם "רויאל סאטן". המפעל מתמחה בכלי מיטה יוקרתיים, שמיועדים למדינות העשירות בעולם. סדין מתוצרתו, בתערובת משי וכותנה, נמכר בהרודס הבריטי בכ-1,400 שקל. קהל הקונים מונה את הנסיך רנייה ממונקו והסולטן מברוניי.

ובכל זאת, בכיתן משלמים לתופרת שכר מינימום בלבד, מצבת העובדים בתשלובת נגרעת מאז 1995, ואגפים שלמים באולמות הייצור בנצרת עטופים בנילון. מנכ"ל התשלובת, גידי לקס, מסביר כי דווקא במוצרי יוקרה שמצטיינים בגימור מוקפד, חייבים להסתמך על עבודה ידנית מעולה. עובדה זו, בנוסף לנתוני השכר, מובילה את ההנהלה להסטת פעילות לירדן.

תמונה לא יותר אופטימית נפרשת במפעל "טנגו", ששייך גם הוא לתשלובת כיתן. על פי הנתונים שנמסרו, טנגו היא חברת הטקסטיל הרווחית ביותר בארץ מזה מספר שנים. החברה מתמחה בייצור פריטי הלבשה ברמה בינונית ומעלה (ליוויס, סוהו קלאב, ומותגים פרטיים עבור גולף, המשביר ואחרים). למרות זאת, המפעל בנצרת צימצם במחצית את מספר עובדיו בין 1995 ל-1997: מכ-250 לכ-120 איש. השכר מספיק צנוע - מינימום פלוס %7 - אך ליוויס אירופה הפסיקה להזמין מוצרים מישראל, כשם שהיא מחסלת את קשריה בכל אירופה ועוברת למדינות בליגה של טורקיה וטוניסיה.

אפשר כאילו להסיק מכאן, כי התקווה טמונה במוצרים ייחודיים באמת, כמו אלה של סטנדרט טקסטיל. המפעל שיושב במגדל העמק, שייך לקבוצה אמריקאית בבעלות משפחה יהודית יוצאת גרמניה. תחום התמחותו הלא-שגרתי הוא טקסטיל חדרי ניתוח: בדים שעומדים בלחץ נוזלים גבוה, ומגינים על המטופל ועל הצוות בפני מחלות זיהומיות. סטנדרט טקסטיל הוא גם מפעל חדש, וכמו כל ארגון טרי הוא מתפקד באופן אופטמילי. צירוף כל אלה, מאפשר למנהליו להתפאר ברמת רווחיות גבוהה. אבל כל המעלות שלעיל מתמצות בתגמול לתופרות, שמגיע בממוצע לשכר המינימום פלוס %20. חברת האם האמריקאית, אף מתכננת הרחבה של הייצור בירדן.

ירדן נתפסת כשורה התחתונה, לאחר שמונים את כל פגעי ענף הטקסטיל. אבל בלימוד מעמיק יותר של העובדות מתעוררת השאלה אם ירדן איננה בעצם נקודת המוצא. האופציה הירדנית קיימת רק שנתיים, וכבר כ-4,000 מתושבי הממלכה מחוברים לטקסטיל בישראל. על פי עדותו של יאיר רוטלוי, עלות העבודה בירדן מסתכמת בכ-%15 מזו שבישראל. בהפרש עלויות כזה, פיגור הפיחות או העלאת שכר המינימום בישראל הופכים להיות זניחים. מה שקובע, היא עצם האפשרות להוציא ייצור החוצה, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מבסיס האם הישראלי. במצב כזה, כל הרעה בתנאים מצדיקה הרמת ידיים. ואם בעבר השתדלו "לסחוב" בתקופות של הפסדים, היום פשוט מתקפלים אל מעבר לנהר.

הפתיחות במבחן

ההזזה הקלה - ויש אומרים קלה מדי - של ייצור לירדן, מתאפשרת הודות לפתיחתו של המשק לתנועות הון. בדוגמא שלעיל, זוהי פתיחות לזרימת הון ישראלי החוצה, שמעודדת ניצול ישיר של ידים עובדות מעבר לגבול. ובמקביל אליה, נפתח גם הערוץ לזרימת הון פנימה, שבתהליך עקיף - על ידי דחיסת שער החליפין כלפי מטה - מציב את העבודה המקומית בעמדה נחותה מול מתחרותיה מעבר לים.

מהמצב הנוכחי של משק כמעט פתוח לגמרי, אי אפשר לסגת בקלות לאחור. זאת, כיוון שכללי המשחק החדשים כבר חילחלו לנימים הדקות ביותר של המגזר העסקי. וכפי שהדחיפה לפתיחות מירבית באה מבחוץ, כך גם הסיכוי לתיקון מתבשל כעת בקהילה המקצועית הבינלאומית. על פי דיווחו של ה"אקונומיסט", נבעים סדקים בקונסנזוס הרחב שמשל בכיפה עד למשברי מקסיקו ודרום-מזרח אסיה. הספקות מתעוררים אפילו במבצריהן המסורתיים של תיאורית הפתיחות: קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי.

השבועון הבריטי מצטט את הכלכלן הראשי החדש של הבנק העולמי, ג'וזף סטיגליץ, שתחום התמחותו האקדמי הוא התנהגות שווקים לא-משוכללים. סטיגליץ טוען, שפתיחה מוגזמת של המשק עלולה להביא איתה תחרות פראית, שתתגלגל להפרת היציבות. עמדתו הרשמית של הממשל האמריקאי מנוגדת לזו של סטיגליץ, ותת-שר האוצר, לורנס סמרס, עדיין נאמן לחופש המוחלט.

אך ה"אקונומיסט" מזכיר כי בתפקידו הקודם (הוא היה קודמו של סטיגליץ) סמרס העלה חששות בפני הפתיחות המופרזת, וטען כי אין זה ריאלי לצפות שפיקוח על הבנקים, לבדו, ימנע את התמוטטותם. במאמר שפרסם אז, סמרס פירט ואמר כי עמידות הבנקים מותנה ברווחיותם - שעלולה להיפגע על ידי תחרות עזה מדי. או, במילותיו החריפות של סמרס עצמו: "כפי שנכון לגבי תחנות כוח גרעיניות, כניסה חופשית איננה נבונה גם בבנקאות".

האקונומיסט משתף את קוראיו בהתלבטות של בכירי הכלכלנים "כיצד ניתן לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או, בביטוי יותר ישיר, איך שומרים על החופש הרצוי של תנועות ההון ומנטרלים את נזקיהן. התשובה הטריוויאלית היא כמובן להבחין בין ההון ה"טוב" שבא להשתתף בייצור, לבין הון ה"רע" שבא לעשות מכה ולברוח. אך הבחנה כזו אינה פשוטה מבחינה מושגית ויישומית.

המודל של צ'ילה מובא כדוגמא שגרתית למדינה שבה הצליחו להגביל את ההון לטווח קצר. אבל צ'ילה ועוד שתיים-שלוש מדינות, הן רק קבוצה מאד קטנה בתוך 180 חברות קרן המטבע. גורם בכיר בבנקאות בישראל סבור כי הגבלה סלקטיבית של ההון אצלנו בלתי אפשרית, בגלל ריבוי המכשירים הפיננסיים והתחכום הרב של מפעיליהם, שיצליחו לעקוף כל משוכה חלקית.

מתוך ראייה זו, בנק ישראל נשאר איתן בדעתו כי הפיתרון טמון בהגברת הביקוש למט"ח, שיאזן את זרמי ההיצע. חיזוק הביקושים, לדעת הבנק, ייעשה בעזרת צעדים נוספים של ליברליזציה כלפי חוץ - כמו הסרת המיסוי שמפלה לרעה השקעות בבורסות זרות. עצירה של תנועות ההון באמצעות היטל או איסורים שונים, נשמרת בבנק ישראל רק למקרי חירום.

תקציב קצר

בויכוח על קיצוצי התקציב, לא תמיד קל להמחיש כיצד ההסתכלות קצרת הטווח פוגעת בצמיחה ומונעת התקדמות במגזרים שונים. דוגמא מאלפת הזדמנה לנו במפעל סטנדרד טקסטיל במגדל העמק.

מוצרי המפעל הם רב-פעמיים, על פי הגדרתם, ומיועדים לשימוש של 75 מחזורים. כיסויי הניתוח למטפל ולמטופל נתפרים בדגמים מגוונים, בהתאם למטרה הייחודית, ומחירם נע בין 40 ל-100 דולר. ההשקעה ההתחלתית הגבוהה ברכישתם משלמת את עצמה במהלך הזמן. אבל, במערכת שנמצאת בסד של תקציב שנתי לחוץ, אי-אפשר להתארגן ליותר מ-12 חודשים קדימה. ולכן, גם אם בטווח הארוך כדאי להשקיע בציוד הייחודי, בתי החולים בישראל כמעט ולא מגיעים לכך.

מתוך מכירות המפעל, רק כ-%2 מיועדים לשוק הפנימי. התפוצה בארץ עדיין חלקית, ומכילה בעיקר את השמות הגדולים: הדסה, שערי-צדק, איכילוב ואחרים. על פי דיווחו של מנהל המפעל, אברהם לימור, בארה"ב, כ-%60 מבתי החולים הם לקוחות של חברת האם. שם, כנראה, מביאים בחשבון גם את העלות העקיפה - של מקרי זיהום. אבל בתקציב מקוצץ כמו אצלנו, שמאלץ את בתי החולים להילחם על הישרדותם מיום ליום, לא מגיעים בכלל לשיקולים כאלה. « תמר בן-יוסף « ירדן, לפני הכל « סיסמאות של שתי מלים נראות יפה על הנייר, אך מקבלות משמעות לגמרי שונה בשטח. כך לגבי הפתיחות לתנועות הון, או האיזון התקציבי