זקפת החופש

לגיבורת הרומן של חנה גולדברג, "כשהחיים יתחילו", קוראים כמיהה תעתוע. יש לה חתולה, "עונג", בעל וטרינר, איתן, קריירה של די-ג'יי מצליחה במועדון "ברלין" בתל-אביב, וכל מה שהיא רוצה זה להיות גור. רוצה שיאהבו ויקבלו אותה כמות שהיא, בלא שאלות וללא תנאים. זה מה שהיא מספרת לפסיכיאטר הבלתי-משוכנע. הוא סבור שזה רק "עצב קיומי טבעי". הבעל שלה חושב שהיא "פסיכית". מה שבטוח, שעם כמיהות כאלה לא מקבלים פרוזק בקופת-חולים.

כמיהות כרוכות מטבען באיזו טעות פטאלית שאין ממנה מפלט. מה שהיה צריך להשתבש - תסמכו עליהן - ישתבש תמיד. מה שנחזה כראשיתה של הגשמה מבטיחה במערכה הראשונה, יתחוור כמפח-נפש עוד לפני המערכה האחרונה. המודעות והגיחוך של כמיהה תעתוע לאפסות הכמיהות שלה אינם פוטרים אותה מהן. אי-הוויתור הנחוש שלה על אהבה, יופי, נעורים וביטוי עצמי מוליך אותה לתחנות הסתומות בחייה: לימודי פילוסופיה שאותם נטשה (כי המרצה הנחשק לזן בודהיזם מצא מאהבת), התחזות לווטרינרית (בניסיון לגלות מיהי המאהבת המשוערת של בעלה), או פיתוי נלעג של בעל מועדון "ברלין" (המתברר, בסופו של דבר, כתרגיל יעיל). למרות גילה, הכפול מגיל באי המועדון, כמיהה מתקבלת לעבודה, וזו ההצלחה היחידה הגורמת "לפטמותיה להזדקף".

גולדברג היא כותבת מוכשרת-איימים. יש לה אוזן נהדרת לשפה מדוברת, מוסיקליות וחוש קצב שהתבלטו כבר בספרה הראשון "אף מלה על אהבה", והם מהנים אף יותר ב"כשהחיים יתחילו". גולדברג מצטיינת באירוניה מרירה וממציאה גם כמה מטבעות-לשון נחמדות. כמה מפרקי הספר נקראים כ"קטעים", חביבים. הבעיה היא שאוסף קטעים והערות על המצב, שנונים ככל שהם, עדיין אינם מתחברים לרומן. "כשהחיים יתחילו" הוא ספר לא מגובש דיו, שפרקיו הלא-אחידים אינם מצטרפים לאמירה שתיחרת בתודעה. הספר הוא תערובת מוזרה של קלילות אורבנית קופצנית, קצת "פוזאית", ושל תובנה אנושית מרשימה - והן אינן מאזנות זו את זו.

יש, למשל, פער ניכר בין מסע החיפוש של הגיבורה אחרי בעלה לבין ההתבוננות המעמיקה של המספרת בחיי הוריה. המסע הנואש-מצחיק אחרי הבעל הנעלם הופך - כמה צפוי ונדוש - למסע של שחרור וגילוי עצמי. את אורגיית החופש חוגגת הגיבורה עם עצמה בארוחת פסטה ויין, ש"מחלחל אל תוככי הרעב הגדול שלי, מעצים את גלי התאווה המתנשמים בי, והנה עולה מתוכי שיכרון חופש וזקפתו הנרגשת מתחככת בירכי".

קשה לגשר על הפער בין הפרקים האלה לבין התוכן והסגנון בפרק המרגש הדן בחורבן המכאיב של היחסים בין הוריה של כמיהה. שניהם ניצולי שואה, שנפגשו ביום גשום אחד באמצע החמסין ברחוב העלייה. "אמי ואבי חשו כמכושפים. הם חזרו ושחזרו בכפייתיות ממכרת את סדר האירועים באותו יום מופלא, וכלל לא שיערו כמה אומללים הם עומדים להיות יחד, ולא העלו בדעתם שכמה חודשים לאחר מכן הם יתחילו לסמן, בהתחלה בסתר ועם הזמן בגלוי, את אותו יום הרה גורל ברחוב העלייה כיום שהרס לשניהם את החיים".

נראה שהמספרת מיטיבה לתאר את המתרחש בחיי הוריה מאשר בחייה שלה. אלה הפרקים שבהם מצליחה גולדברג לגעת ברגשות בלי הצטעצעויות-לשון קופצניות, מתוך כנות וחמלה כובשות-לב.

"כשהחיים יתחילו", חנה גולדברג, כתר, 235 עמודים