ראובן מוכר את דירתו לשמעון. כמקובל, בנק פלוני מלווה לשמעון כספים למימון
רכישת הדירה. מנגד, שמעון ממשכן לטובת הבנק את כל זכויותיו בדירה. כיוון שבשלבים
אלו עדיין לא נרשמות הזכויות בדירה על שמו של שמעון, מקובל לדרוש מראובן-המוכר
לחתום על התחייבות נפרדת ועצמאית כלפי הבנק.
זוהי סיטואציה אופיינית, המוכרת למירב מוכרי ורוכשי דירות בישראל. נשאלת השאלה,
מקום בו מפר הרוכש-שמעון את הסכם הלוואה שבינו לבין הבנק, האם רשאי הבנק לרדת
במישרין לדירתו של ראובן-המוכר, כגון בדרך של קבלת הזכויות בה או מכירתה במסגרת
הליכי הוצאה לפועל, תוך פינוי ראובן ממנה?
תוך פרק זמן קצר חזר בית המשפט העליון ונדרש לסוגייה הנ"ל (בהרכב זהה, שכלל
את הנשיא ברק והשופטים אנגלרד, שכתב את שני פסקי הדין, וריבלין).
לפני פחות מ-4 חדשים ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת שטיינמץ (רע"א
8792/00). מסקנת השופטים היתה, שאין לבנק אפשרות לרדת במישרין לדירת המוכר
באמצעות ההליך של הוצאה לפועל. לפני ימים ספורים חזרו השופטים ואישרו את ההלכה
שנפסקה בפרשת שטיינמץ.
"תמצית ההלכה" שנפסקה שם, קבע השופט אנגלרד, היא ש"לבנק המממן עומדות שתי דרכים
למימון המשכון שנרשם לזכותו על זכויות הקונים בדירה. הדרך האחת היא על פי סעיף
17 רישא בשילוב עם סעיף 18 לחוק המשכון, תשכ"ז-1967, קרי, מכירת הזכויות הממושכנות
למרבה במחיר".
"הדרך האחרת היא מימוש המשכון על פי סעיף 17(4) לחוק המשכון בשילוב עם סעיף
20 לחוק המשכון. בדרך זו יכול הבנק להיכנס לנעלי הקונים ולתבוע מן המוכר את
קיום החוזה, דהיינו, העברת זכות החזקה בדירה אליו ורישום הזכויות בדירה על
שמו בפנקסי המקרקעין. בדרך זו הופך המשכון על הזכויות למשכנתה, וזאת לאחר רישומה
בפנקסי המקרקעין".
פסק דינו האחרון של בית המשפט העליון ניתן במסגרת מקרה, שנסיבותיו "עוברות
את הדמיון האנושי", כהגדרת בית המשפט העליון. זוג הורים חששו פן נושיהם ירדו
לדירת מגוריהם. הם רשמו את הזכויות בדירה על שם בנם הקטין. הבן התאהב בנערה,
וכיוון שהוריו לא ראו זאת בעין יפה הוא עבר להתגורר בבית הוריה.
בהגיע הבן לגיל 18 הוא חתם על הסכם, שהיה למראית עין בלבד, לפיו הוא מכר את
זכויותיו בדירה להורי הנערה, תמורת 390,000 דולר. נטען שעיסקה זו לא נועדה
אלא לממן את עסקיו של אבי הנערה. הורי הנערה קיבלו הלוואה מבנק, ומשכלו עסקי
אבי הנערה, ביקש הבנק לממש את המשכון שנרשם על הדירה בהליכי הוצל"פ.
רק בשלב מאוחר זה נודע להורי הבן על "העיסקה" שנרקמה בין בנם לבין הורי הנערה
ועל רצון הבנק לסלקם מדירת מגוריהם.
ראש ההוצל"פ פסקה, כי אין לה סמכות לאכוף על הבן את הסכם המכר שנכרת בינו לבין
הורי הנערה. בית המשפט המחוזי הפך את התוצאה. על כך הוגש הערעור לבית המשפט
העליון, וזה השיב את התוצאה שאליה הגיעה ראש ההוצל"פ על כנה.
"מודע אני לכך כי הלכת שטיינמץ תביא לידי שינוי הפרקטיקה שהיתה נהוגה על פי
פסיקתם של חלק מבתי המשפט המחוזיים", כתב השופט אנגלרד. "יתירה מזו, ההלכה
גרמה לכך שמה שהיה נחשב לדרך קצרה למימוש זכות מבחינתו של בנק, הפכה לדרך ארוכה.
לגבי העתיד, אם הבנק המלווה מעוניין בנסיבות הנדונות לרדת במישרין לדירת המוכר
בהליך של הוצל"פ, מן הראוי כי ישקול את האפשרות כי המוכר, אליו מועברים במישרין
כספי ההלוואה של הקונה, ירשום בנוסף לכתב ההתחייבות הנהוג גם משכנתה על הדירה
לטובת הבנק".
(רע"א 2550/01 בירס ואח' נ. בנק משכן ואח', פס"ד מיום 20.11.02. הנשיא אהרן
ברק והשופטים יצחק אנגלרד ואליעזר ריבלין. בשם המערערים עו"ד יצחק הוס, בשם
המשיבים עו"ד אהוד שטמר, איילת שקד ועופר גלברט)
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
