מה עושים בסוף של סרט שנגמר רע? נגיד שכל הגיבורים נהרגים בסרט מלחמה. מה עושים כדי שהקהל לא יקום בנאחס מהכיסא? הבמאי מגלגל את שמות השחקנים על רקע של סצנות קודמות מהסרט, כשהם צוחקים, למשל, או מקטע אקשן, ו"מחיה" אותם בזיכרונו של הקהל. בסרטי השוד המוסרניים של שנות ה-50 וה-60, שבהם הפושעים תמיד נתפסו, נתנו להם בסצנה הסופית בכלא להרהר בקול על תוכנית שוד חדשה, העיקר לגמור במשהו אופטימי.
חשבתי על סינדרום סוף הסרט למראה הדרמה "שתי דקות מפאראדיס" (במאי: דני סירקין, תסריטאית: מיכל קופר-קרן), ששודרה השבוע ברצועת "ראשון בדרמה" של ערוץ 3. למי שהחמיץ, זהו סיפור על צעירה מתבגרת מזכרון-יעקב, שכדי להרגיז את הוריה העלק-ליברלים, יוזמת רומן עם צעיר ערבי מפאראדיס הסמוכה, בנה של האשה שעובדת בביתם. מין וריאציה על "נחש מי בא לסעוד" האמריקני. רק שאצלנו זה סרט על רקע המצב הקיים, וכשהשניים הולכים לסרט, בודקים את הצעיר הערבי, וכשהוא מכניס משהו לבגאז' חושדים בו שאלה חומרי-חבלה. הבחור סימפטי, משכיל, מוצא-חן בעיני היהודייה הבלונדית, והם מתנשקים ומפלרטטים. הכול עשוי בהומור, סרט שמצא דרך כמעט בלתי-אפשרית לספר סיפור על המצב הבלתי-אפשרי שבו אנו חיים.
אבל הרי צריך לעשות לזה סוף. ובסוף כולם חושדים בכולם, ושתי המשפחות נפגשות למפגש מוטרף. אומנם הבחור והבחורה עדיין מחבבים, והוא אפילו מעיף לה זיקוקים (ולא חומרי חבלה) באוויר, אבל יאללה, די. ועכשיו, כאמור, צריך את הסצנה האופטימית ההיא שאחרי הסוף, אחרי השוד שנכשל. אז בסצנה הסופית של "שתי דקות מפאראדיס", הערבי נסע לחו"ל ללמוד משהו, והצעירה היהודייה, שכנראה עוד בשלב המרד נגד ההורים, שמה עין על הצעיר האפריקני שהחליף את הערבייה בעבודות-הבית, והיא מבקשת ממנו שינקה משהו, כדי שהיא תוכל לראות אותו מתכופף ותבחן את התחת שלו, וגם נותנת לנו להבין שעם הערבי זה כלום לעומת הקטע שהיא מכינה להורים שלה עם השחור. ובבת-אחת מתפרק לנגד עיניכם סרט, ומסגיר את שתי התשוקות שקורעות את נפשו של האדון הישראלי החדש: לזיין את המשרת או להזדיין איתו?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
