מדווחים רק על פרמטר אחד מתוך ה-78

לפני כשנה נחקק, ביוזמתו של ח"כ אבי יחזקאל, חוק המחייב את העיריות לדווח לציבור על איכות מי השתייה. במשך תקופה ארוכה נמנעו מרבית העיריות מלעמוד בהוראות החוק, ורק לאחר ש"אדם טבע ודין" הגישה בג"ץ נגד חלק מהעיריות, החל יישום חלקי ובלתי מספיק של החוק. כחלק מהמאמצים לקדם את סוגיית הדיווח על מי השתייה, יצאנו, יחד עם נציג משרד הבריאות, ללמוד איך האמריקנים, אלופי העולם במסירת מידע לציבור, מדווחים לציבור על איכות מי השתייה, ובמיוחד כדי להבין, האם יש הצדקה לחשאיות העוטפת את הנושא בישראל.

במהלך הסיור נפגשנו עם נציגי הרשויות השונות, ביניהן הסוכנות הפדרלית להגנת הסביבה ורשויות עירוניות העוסקות בתחומי הבריאות והביוב. כן נפגשנו עם נציגי ארגוני הסביבה המובילים.

בארה"ב, החל מ-1996, מחויבים כל ספקי המים בדיווח לציבור על איכות המים המסופקים לו. כל רשות מדווחת לציבור באופן ברור ומפורט מאין מגיעים המים לברזים ואת איכותם, על-פי מדדים ותקנים שקבעה הסוכנות הפדרלית להגנת הסביבה. ספק מים חייב להודיע לציבור על כל אי התאמה של איכויות המים לתקנים הקבועים - ולעשות זאת באופן מיידי כאשר ההפרה מהווה סכנה לבריאות הציבור.

נושא איכות מי השתייה ודיווח על איכותם, קיבל תנופה עצומה בעקבות האסון שאירע במילווקי ב-1994, כאשר עשרות אלפי אנשים חלו, וכ-100 איש מתו עקב התפרצות של נגיף אלים במערכת מי השתייה. לאחר אסון זה, חויבו כל ספקי המים בארה"ב לסנן מים המגיעים ממקורות עיליים (אגמים). בארץ, כידוע, לא מסננים את מי הכינרת, והמכרז להקמת מערכת הסינון תקוע כבר שנים מחוסר תקציב.

קביעת תקן איכות המים בארה"ב היא תהליך ארוך. כאשר הרשות מציעה תקן, היא חושפת אותו לעיון הציבור, ומבקשת לשמוע את הערותיו. היות שלקביעת התקן יש השלכות כלכליות ישירות על ספקי המים, הם אינם חוסכים במשאבים במטרה להפעיל לחץ על המימשל כדי שלא יחמיר את התקנים, אך לא תמיד הם מצליחים. רק לאחרונה חזר בו מימשל בוש מן הכוונה להגמיש את תקן הארסן במי השתייה, לאחר התנגדות ציבורית מסיבית.

גם בישראל מופעלים לחצים כבירים על מנת שלא להחמיר את תקני איכות מי השתייה. משרד הפנים כבר טירפד לפני שלוש שנים הצעה של משרד הבריאות להחמיר תקני איכות מי שתייה לגבי מזהמים שנמצאו בבארות השתייה של גוש דן. הסיבה לכך היא החשש, כי החמרת התקנים תגרום לכך שעיריות ורשויות מקומיות יהיו חייבות להפנות משאבים לטיפול במים טרם אספקתם לצרכנים.

משרד הפנים הוא גם זה שצריך לקבוע את הכללים לדיווח לציבור, תוך היוועצות עם משרד הבריאות. אמון על האינטרס של העיריות לחסוך כסף בטיפול במים, הורה משרד הפנים לעיריות לדווח רק על פרמטר אחד (!) מתוך 78 הפרמטרים הקבועים בתקנות, המתייחס לאיכות הבקטריולוגית של המים. הנחיה זו היא למעלה מתמוהה, בהתחשב בעובדה שזיהום המים שאובחן בבארות בגוש דן אינו קשור כלל לבקטריולוגיה, אלא לזיהום כימי שמקורו בתעשייה.

על הימצאותם של חומרים אלה במים, העיריות אינן מחויבות כלל לדווח לציבור. השקעה של סכומים נמוכים יחסית בתשתית ציבו רית, תוך בנייה מחדש של אמון הציבור על-ידי דיווח מלא ומפורט, יכולים היו להביא לכולנו מים מינרליים בברזים בבית.

הכותבת היא מאדם טבע ודין.