עלו בסערה

בשל כל אלה השנה, יותר מתמיד, אנחנו רואים גל של פנים חדשות ומרעננות השוטף את מרקענו. רובם צעירים ורעבים להצלחה שהוואקום שנוצר לפתע סיפק להם מרווח מספק לפריצה, למרות שחלקם עדיין לא ממש התחילו להתגלח (מיקי גבע). אנחנו מברכים על תופעה זו ולא מתכחשים לרגע לחלקנו בעידוד היצירה הישראלית המתחדשת, בלי לגרוע ולו במעט מתרומתה של השרה דליה איציק לעניין. כמו כן, אין בכל האמור לעיל כדי לטעון שדבר מהותי כלשהו השתנה בטלוויזיה הישראלית בשנה האחרונה.

מסך מפוצל

טכנולוגיית המסך המפוצל אינה חדשה, אנחנו מכירים אותה היטב משידורי החדשות ומודים כל ערב על שהיא מאפשרת לנו לקבץ למסך אחד תמונה מהאולפן שבירושלים לצד שידור מהשטח. לעתים קורה שדיסוננס ממזרי מסתנן בין חצאי המסך, ושני האירועים המסוקרים מתנגשים. בדרך כלל מדובר בפער מכוון כמו הפער שעולה מצירוף תמונות של הפגנה למען שוויון חברתי עם הרמת כוסית במשרד האוצר, או כשידוען מביט בעצמו נמתח בידי הצוות של יגאל שילון. אבל יוצא גם שהדיסוננס אינו מכוון, והטכנולוגיה שנועדה לשפר את חיינו רק מלעיגה אותם.

כשיהודים אוסטרלים נפלו אל מצולותיו המזוהמות של הירקון היה טקס פתיחת המכבייה בעיצומו. במאי הערוץ הראשון לא פספס את האייטם החדשותי והקפיד לשדר תמונות של ספורטאים מכוסי ירוקת מנופפים בידיהם לעזרה ומחלצים השולים אותם מהמים. במקביל עבר טקס הפתיחה לשלב ריקודי העמים. כגוף ממלכתי לא יכלה רשות השידור להרשות לעצמה לפספס את הטקס, וכך יצא שהשדר דילג עם מצלמותיו מרטט הרקדניות אל חבלי המוות של האוסטרלים. הייתה זו דוגמה יוצאת דופן לזילות ערך חיי האדם בעידן של הפקות חגיגיות.

מאז נראה שהגופים המשדרים הבחינו בבעייתיות של "שידורים כרגיל" בעת אסונות, וסיגלו לעצמם סטנדרטים חדשים: אם האירוע קטן מידות או שאירע בשטחים מספיקה שקופית שקובעת שהתוכנית צולמה מראש. אם מדובר בפיגוע איכותי מתבטלות הפרסומות, נעלם ההומור השחור, ואנחנו נותרים עם דברת-קשקשת עד שלאף אחד לא נותר כוח.

אבל מה קורה כשהאירוע עדיין בהתהוותו? רצה הגורל והשנה שוב שידורי הספורט הם שהעמידו בדילמה את פרנסי השידור. במוצאי שבת של אמצע פברואר התרחש פיגוע בקרני שומרון. הערוץ הראשון החל מדווח על המצב, ואילו טלעד המשיכה בשידור משחק כדורגל וחסכה מהצופים את הידיעות המרות עד לסיום המשחק.

בעקבות הביקורת שספגה, כך נראה, החליטה שלהבא תנהג אחרת. ואכן, שבועיים אחר כך, במשחק כדורגל בשידור ישיר מחיפה, התפוצץ אדם בשכונת בית ישראל שבירושלים. בעשר הדקות הראשונות, כשהדיווחים עדיין לא כללו מידע מהימן על מספר הנפגעים וההרוגים, התפצל המסך לשתיים. שליש המסך שידר את המשך משחק הכדורגל בחיפה ללא קול, ואילו השטח שנותר הוקדש לשידור תמונות וידיעות על הנעשה בירושלים. בכך עשתה טלעד את הלא ייאמן וניצחה את המסך המפוצל מימי המכבייה.

יהודה לוי

כשעיכלו באוסם את ההצלחה המסחררת של יהודה לוי החליטו לשלוף מהארכיון את הפרסומת שלו לבמבה. לוי נראה שם צעיר יותר, אבל היסודות הכוכבניים כבר שם: התמימות המפתה, החיוך המקסים, הקלילות והנהנתנות הטבעיות שגורמות לנו להאמין שהחיים הם סוכרייה.

לא הרבה זמן עבר מאז צולמה אותה פרסומת, מעולה כשלעצמה, לחטיף הפריך. אבל זה כל הזמן שיהודה לוי היה צריך כדי להפוך מנער אודישנים צעיר לכוכב ישראלי לוהט. לתהילה הגדולה וליומן נעורים משל עצמו זכה לוי בזכות תפקידו ב"לחיי האהבה", שבה שיחק את גידי, אחיה של סופי צדקה.

אבל בעוד צדקה מסתפקת בדיווידנדים של כוכבת אופרות סבון, קיבל לוי החלטה אמיצה והתלהק לתפקיד ג'אגר בדרמת הטלוויזיה "יוסי וג'אגר", שבה הוא מגלם קצין הומוסקסואל. בדרך הוא גם לא היסס להשתתף בפרויקטים קולנועיים ניסיוניים. הדבר זיכה אותו במיצוב גבוה גם בקרב קוראות "מעריב לנוער" וגם אצל מבקרים אנינים דוגמת כותבי שורות אלו.

כשצופים היום בפרסומת לבמבה מבינים שהשתלשלות האירועים לאחריה הייתה כמעט בלתי נמנעת. כבר שם הוא הצליח לדחוס לתוך 20 שניות את דמות נער השוליים שהמרכז רוצה לאמץ בחום.

נדודי שירה

אפשר לראות בתוכנית השידורים החוזרים "נדודי שירה" אנטיתזה לתוכנית הרדיו הוותיקה "לא רוצים לישון". כותרתה של האחרונה מכריזה על התוכנית כתוכנית המיועדת לצעירים ולצעירים ברוחם שרוצים להעביר לילה של כיף עם רייכר או בלעדיו, כתוכנית לאנשים שלא חושבים על המחר בבוקר ולא מעוניינים בשחרור המתוק שחלומות מעניקים לאדם, כתוכנית פוחזת ושובבה.

"נדודי שירה" של ערוץ 33, לעומת זאת, היא תוכנית לאנשים ששבעו מהערנות. בסופו של יום ארוך וחיים מתישים כל מבוקשם הוא כמה שעות של דממת אלחוט, שינה מתוקה ומרגיעה שתכין אותם לתלאות יום המחר. אבל גם פרס פעוט זה נגזל מהם. על אותם אנשים נגזר שלא להירדם, אלא להתהפך לשווא על משכבם, אם מבעיות לחץ, אם מבעיות רפואיות, ואם סתם כך מתוך הרגל של פנסיונרים להקדיש לשינה פחות מארבע שעות בלילה.

איה ושירלי

לא ברור מאיפה באו או לאן הן הולכות, רק שהן כאן. איה ושירלי דומות למסטיק שנדבק לסוליית הנעל או, ליתר דיוק, איה ושירלי דומות לשאריות המסטיק שנותר דבוק לסוליה אחרי שגירדת את רובו, עיסת גומי שמעכבת את צעדיך ומסרבת להיעלם. בקיצור, איה ושירלי הן סלבריטאיות במשרה מלאה.

קצת קשה לכתוב על איה ושירלי מכיוון שקצת קשה לצפות באיה ושירלי. ייעודן המוצהר הוא לעצבן, וזאת הן עושות בהצלחה. דמותן מתבססת על משחק מטופש שמתנהל ביניהן ובין מושאי הצקותיהן ומוגש לנו כבידור. הן כמו מפלצת דו ראשית שלכל פינה שתנסה לברוח תגיח אליך בהפתעה. כשהמפלצת הדו ראשית מסתובבת באירועי השקה וקוקטיילים של עולם הבידור היא לא מתפקדת כמלקטת מידע, אלא כאחת המפלצות בקוקטייל.

בעצם היא מכרה לגיא פינס את חייה כידוענית, וסרסור המסטיקים הממותק העביר לנו הלאה את הסחורה, והכול כדי שנוכל להתלוות אליה לכל מקום ולטעום קצת מעולם הזוהר. התמורה שהמפלצת הדו ראשית מקבלת היא ברורה: ביסוסה הסופי כסלב. ומה עוד מפלצת דו ראשית כבר יכולה לבקש? מקסימום איזו פרסומת למפעל הפיס שבה תוכל להביא לידי ביטוי את איכויותיה.

בוני גינזבורג

אחרי שהשתפשף זמן לא מבוטל בערוץ המזרח תיכוני והביא לשלמות את השימוש במשפט "שום סיכוי לשוער", קיבל בוני הזדמנות להיכנס לכורסת המגיש כמעט מדי ערב. יתרונותיו בולטים: הוא רהוט, רעב להצלחה ובעל סנטר יציב. שם שמתאים לאלוף פיקוד אף פעם לא הזיק לקריירה בארץ.

נכון להיום גינזבורג הוא האתלט הבכיר בישראל שהשלים את המעבר לעמדת קריין ספורט, ולא סתם פרשן. עם כל הכבוד לגרטל והישגיו בעבר ובהווה (שבירת שיא הוותיקים ל-100 מטר חופשי בספורטיאדה האחרונה), בוני שלנו היה שוער נבחרת. אלא שלמרבה הצער, אם נדקדק בעובדות נגלה שבוני (נכון לעכשיו) מסתפק בהקראה מהטלפרומפטר ובראיונות אולפן בלבד. כדי להוכיח שהוא לא סתם פרצוף יפה יצטרך בוני לעבוד קשה, אחרת הוא עוד עלול לגלות שאת אולימפיאדת אתונה הוא צפוי להעביר בירושלים.

סקס

לכאורה היה אפשר לצפות שתהיה זו שנה דלת מין בטלוויזיה, לאחר שעבר החוק נגד פורנוגרפיה בכנסת ישראל. אלא שהאיסור-הכי-שנוי-במחלוקת-שעורר-הכיפחות-מחאה-ציבורית-כי-לאף-אחד-לא-נעים רק הגביר את הצמא של הערוצים לספק לנו מין.

ערוץ אגו מספק את התוכן הכי קרוב לדבר עצמו, ובסך הכול מביא לצופיו הכי הרבה ציצים כרגע במסווה של מגזינים העוסקים במין. ערוץ יס פלוס לא מעביר שבוע בלי סרט תעודה או שניים על נערות פלייבוי או מאחורי הקלעים של סרטי פורנו. ערוץ 8, מתוקף מעמדו, לוקח את עמדת המחנך, והשנה הביא לנו את ההיסטוריה של המין, ההיסטוריה של הפורנוגרפיה, ולקינוח את "סקס ישראלי", סדרה שסוקרת את הכינון של המיניות הישראלית. אבל לא רק למבוגרים מגיע. ערוץ YTV, ערוץ הנוער של יס, מקדיש בעצם 100 אחוז מזמן הפקות המקור שלו לשני נושאים בלבד: מין וסקס.

הביתה CNN

אחת הבדיחות הגדולות של השנה הייתה הודעתן של חברות הכבלים על כוונתן להוריד מחבילת הערוצים את CNN עקב "סיקור לא הוגן". זה קרה אחרי שטד טרנר, מייסד התחנה שאינו נושא בה תפקיד פעיל, פלט איזו השוואה לא מחמיאה בין פעולות צה"ל בשטחים לטרוריסטים, אחרי שרובי ריבלין הכריז על חרם לאומי, והערוץ נראה ככלי שרת בידי הפרופוגנדה האנטי ציונית ששולטת בתקשורת העולמית.

מצחיקה לא פחות הייתה התגובה הציבורית לאיום הנישול. אנשים רבים ומכובדים הקפידו להדגיש כי בשם חופש הביטוי והפלורליזם אסור לנו להוריד ערוץ זה או אחר רק משום שתוכנו אינו מוצא חן בעינינו (כל עוד הוא לא קורא למרד או השמדה או כולרות אחרות, כמובן).

באותה הזדמנות צוין גם שזה דווקא אות של כבוד ומעשה חיובי לאפשר לציבור הישראלי לצפות בערוץ שכזה, שפותח בפניו צוהר לדמותו בעיני העולם ומעמיד אותו מול הביקורת החיצונית. שנתפוס קצת פרופורציות, מה יש.

עכשיו, לא צריך להיות מנוי של אתר האינטרנט של בצלם כדי לדעת שמשלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים ששודרו בארץ עד כניסתו של פוקס ניוז, CNN היה הפרו ישראלי ביותר דווקא. אין הכוונה רק לליין אפ שטורח לתת סיקור נרחב לפיגועים ורשות דיבור חופשית לסגל המסבירנים של הממשלה, מכיוון שגם כישלונות צה"ל ואנשי הרשות מקבלים זמן אוויר. מדובר בעיקר בזווית שממנה מנותחים האירועים. בתור ערוץ שמייצג את המיינסטרים האמריקאי, מידת הביקורת שלו על המדיניות הישראלית תואמת פחות או יותר את זו של הממשל.

בירכתי הדרמה הפיקטיבית הזאת הזדנבה לה לפני כמה שבועות הידיעה שהכבלים מתכוונים להזיז את ערוץ החדשות של BBC מהחבילה האנלוגית הבסיסית אל החבילה הדיגיטלית. הסיבה? רייטינג נמוך של ערוץ שתופס מקום יקר בחבילה האנלוגית המוגבלת גם כך בהיקפה. הפעם לא קם שום קול צעקה. ולמה שתקום? הרי ה-BBC הוא ערוץ חדשות אש"פיסטי ממדרגה ראשונה שכבר שנים מחפש כל הזדמנות כדי לפגוע בריבונותה של ישראל ובטיעוניה לצדקת דרכה. איפה הייתם בשנות הארבעים, בריטים עלובים, כשמאות אלפי פליטים התדפקו על דלתות ארצנו הנעולות? בתל אביב הייתם ובחיפה ובירושלים, אבל את שערי הארץ לא פתחתם. והיום אתם ממשיכים מהאי הקטן שלכם לשלח בנו את חצי התרעלה שלכם ולקעקע את יסודות המדינה שהקמנו. נראה שיש עמים שפשוט לא מסוגלים לקבל את העובדה שהם לא שולטים עוד במזרח התיכון.

אסי וגורי

פרודיה על זמר מזרחי וקלידן אילם היא לא מתכונת בדוקה ללהיט דווקא, אבל במשך כמה חודשים השנה לא הייתה באסטה אחת בשוקי הארץ שניגנה דבר חוץ מ"פקח, אני פורק סחורה" של הזמר קוקו. אבל אסי וגורי לא הסתפקו בכיבוש השווקים הפיזיים. אין כמעט עורך עיתון שלא התפתה השנה מתישהו לווריאציה מסוימת על תחזית מזג האוויר של חזאית השידורים: "מחר יהיה חם ומגניב". בדרך כלל על דרך השלילה כמובן: "מחר יהיה חם ולא מגניב". כי כאלה הם עורכי העיתונים.

אסי וגורי מצליחים לרקוד על כל החתונות בלי למוטט אף רצפה. מכיוון שהנלעגות היא נחלת כל מגזר ישראלי כיום, או כמו שאומרים הצעירים, "במודה", אין דבר קל ונכון יותר מלגרום לכולם לחשוב שהצחוק הוא לא על חשבונם.

כמו כל אנשי הטלוויזיה, גם המבחן האמיתי של אסי וגורי מגיע בבואם לעשות פרסומת. את המבחן הזה עבר הצמד בהצלחה יתרה, עם השקת הקמפיין לאיי.איי.ג'י. חברת הביטוח לקחה את הטריק המוכח של קוקו כדי ליצור להיט חדש: "נטלי, תסתכלי על המצב הכלכלי", שהוא הדבר היחיד כרגע ששווה לא להעביר בשבילו ערוץ בהפסקת הפרסומות.

פנינה דבורין

דרך ארוכה עברה הטלוויזיה בישראל מאז כיכב יצחק שמעוני כמושא ללעג של דור שלם ועד שפנינה דבורין תפסה את מקומו.

הנתון הממצה על פנינה דבורין מלמד שיותר משקי בית ישראליים צפו השנה באורנה בנאי מחקה את ברכת השלום של דבורין בערוץ 2 מאשר בפנינה דבורין עצמה ובתוכניתה שבערוץ 10. ובכל זאת, התוכנית עדיין איתנו. "לימוזינה" במנוחה, גיל חובב מבשל רק בשידורים חוזרים, אפילו סשה דמידוב נטש את עולם הזוהר. אבל פנינה דבורין, בעלת פרסונה טלוויזיונית שמשתווה

רק לזו של מירי שילון, דווקא כן. למה?

אבל כמו שסבתא שלי אומרת כשהיא אוכלת מרק לא טעים, "זה לא נורא, בסוף מתרגלים". אחרי שנה של ביקורת שלילית נדמה שלא רק הצופים המעטים של הערוץ אלא גם המבקרים החריפים ביותר של דבורין כבר התרגלו.

הערוץ הרוסי

עם השקת הקמפיין האגרסיבי של ערוץ ישראל פלוס נראה כאילו הפרסומת לערוץ הרוסי לא פונה לקהל היעד שלה, דוברי הרוסית בארץ, אלא בעיקר לשאר הציבור. נראה שמרב המאמצים השיווקיים הושקעו בשכנוע כלל הציבור בלגיטימיות של הערוץ החדש.

צפייה בערוץ יוצרת בלבול קל, שכן הכול נראה כמו ערוץ 2, בהבדל פעוט בלבד. כל כוכבי הערוץ, שהולכים ונושמים כמו כוכבי טלוויזיה לכל דבר אבל בדרך כלל הם אינם מוכרים לצופה, הם כוכבים שהונחתו מאי שם. הצופה שואל את עצמו פתאום, מי אלו האנשים האלו? מה הם עושים בסלון שלי? למה הם מרגישים כל כך בנוח בסלון שלי, מדברים על המדינה שלי, ועוד גורמים לי להרגיש כאילו אני הנטע הזר כאן.

מילא היו שמים אותם לתקופת צינון אי שם באגף התלת ספרתי של הממיר, עם כל שאר הערוצים הזרים, ונותנים להם אט-אט לעשות את דרכם אל לב לבה של הישראליות, אבל ככה בבת אחת לקלוט אותם בערוץ מספר 9? ולמה, אלוהים ישמור, יש להם בקבוק וודקה על שולחנות האירוח? עד כדי כך קר כאן? הם לא יודעים שזה רק מנציח את הסטיגמה?

אם כך, למרות שמדובר בערוץ דובר רוסית, הדמיון לערוץ 2 הופך אותו למעין ערוץ חניכה לישראליות. ולא שיש פה איזו אידאולוגיה מכוונת. אלו פשוט אותן מצלמות, אותם אולפנים, אותן חדשות, אותם בגדים ואותם כתמי זיעה.

לא נפסיק לשיר

את תוכניתה החדשה של שרה'לה שרון ניאלץ לסכם בגיליון הסיום של השנה הבאה. אבל גם כך היא עולה לאוויר רק אחרי שהקרקע נחרשה ועובדה היטב. לא צריך להיות חנן עזרן כדי לזהות שהקמבק של השירה בציבור בארץ כבר הגיע למעמד של תופעה. חוגי בית פרטיים קמים לתחייה, זמרים ותיקים חוזרים לשוק העבודה, ובכל מקום אפשר לשמוע את רחש חילופי השקופיות.

ובכל זאת לא נתפלא אם באחת התוכניות של "חשיפה" נראה כתבה על ההתפתחות המרעישה.

בטלוויזיה המקומית עלתה הפופולריות של תוכניות זמר שונות, החל ב"שירים שנשארים" וכלה ב"שירה בשידור" (ושמישהו ייתן צ'פחת עידוד לחבר'ה בערוץ הראשון על להטוטיהם בשפה העברית). נכון להיום החדירה המרשימה ביותר של הז'אנר ללוח השידורים הייתה בתוכנית "לא נפסיק לשיר" - שעשועון זמר בהנחיית צביקה הדר שהביא לתוכנית מעט מהוולגריות הזכורה לטוב מימי הקומדי סטור, וגם את אסף אשתר.

"רוח קדים"

מי בכלל חשב שהנושא הזה עוד קיים. מי מהאשכנזים בכל אופן. חשבנו שזה מאחורינו, שהמתח העדתי נקבר בקשקוש הישראלי הכללי. כנראה זו הייתה טעות. כמו שאינתיפאדת אל-אקצה הכתה אותנו בהפתעה, כך גם "רוח קדים", שהייתה לא פחות מאינתיפאדה טלוויזיונית.

חלק מהביקורות הרבות שהתנפלו על הסדרה חשפו את אותה גזענות מסורתית שחשפו הדוברים וקטעי הארכיון. החלק האחר של הביקורות פשוט פספס את העניין. ברור שמדובר ביצירה מניפולטיבית במידה לא מבוטלת ושלכולם היה קשה פעם. אבל העובדה הפשוטה היא שהרגשות והדעות שעולים בעוצמה חזקה כל כך בארבעת הפרקים קיימים ושגם אם הדברים מוצגים באופן מוקצן, אין זה אומר שאינם נכונים.

דוד בן-שטרית הצליח לנצל את המדיום הטלוויזיוני באופן שכמעט לא נעשה בארץ ולגרום לצופה טלטלה אמיתית במהלך הצפייה שמעלה אצלו מחשבות ושאלות על מה שראה. כשרואים את שמעון פרס בכינוס בחירות בבית שמש גוער בקהל "תפסיקו עם התנועות המזרחיות האלו, אנחנו לא רוצים מדינה ערבית", מתחילים לגלות קצת יותר אמפתיה לאריה דרעי. או כמו שמסביר זאת המרואיין הכי "משתכנז" בסדרה, שלמה בן-עמי: "מפא"י זה החטא, ש"ס זה העונש".

נכון שגם ניצולי השואה ועולי רומניה סבלו מאפליה ומהמעברות, אבל אף אחד מהם או מצאצאיהם לא עשה סדרה כמו "רוח קדים - כרוניקה מרוקאית". הגורם היחיד שאיפשהו דפק את בן-שטרית היה דווקא הגוף ששידר אותו, קשת, שהציבה אותו סמוך לפריים טיים ושללה ממנו את הטענה על קיפוח והשתקה.

ערוץ 10

אומרים שהאינסטינקט הבסיסי של כל בן אנוש הוא הישרדות. שאף אחד לא יכול לחנוק את עצמו למוות או להתאבד כשראשו בגיגית מים. שהגוף יגרום ליד לשחרר את לפיתתה ולראש לצאת מהמים כדי לשאוף אוויר רגע אחד לפני הסוף.

אם לשפוט על פי התנהגותו של ערוץ 10, נראה שהאינסטינקט הזה קיים גם אצל ערוצי טלוויזיה. למרות שהליך הלידה של הערוץ היה קטסטרופלי, למרות שניתוח החירום שנועד להצילו נכשל כישלון חרוץ, הפציינט הזה מתעקש לחיות. חודשים רבים אחרי התמוטטות ערוץ 10, והאש שתחת ההריסות מסרבת להיכבות.

עלינו לשמוח על כך. לא רק משום שנס החיים מתגלה כאן במלוא הודו, אלא גם מכיוון שכבר בשנתו הראשונה הוכיח ערוץ 10 שקיומו אינו שלילי. נכון, היו כמה פדיחות בשבועות הראשונים, אבל כך היה גם בהשקה של ערוץ 2. רובנו אולי בחרנו לשכוח זאת, אבל בזמנו, אחרי שנים ארוכות של "שידורי נסיון", עלו בערוץ 2 תוכניות ביזאריות ומעליבות כמו תוכנית האירוח של מרגול או פצצות הרייטינג של מערכוני הגשש החיוור שהתגלו כנטולות משיכה בעליל. לאט-לאט, מתוך ניסוי וטעייה בעולם החדש והמלהיב של הטלוויזיה המסחרית, התגבש לוח שידורים שזכה לפופולריות.

את כל הסיפורים על חכמים שלומדים מטעויות של אחרים ופיקחים שיוצאים ממצבים שחכמים לא היו נכנסים אליהם אפשר לספר עד סוף הימים. במציאות יוצא כמעט דרך קבע שאנחנו בסך הכול משחזרים שוב ושוב את אותה טעות בסיסית שלנו, כל פעם בוורסיה מעט שונה.

לפחות לפח הזה לא נפל ערוץ 10. השקתו מחדש לא תתמקד בהפצצה של קונספטים שכמותם לא נראו באזורנו ובחיקויים דרג ב' של הטלוויזיה הישראלית כפי שהכרנו אותה. בשבועות האחרונים ניכר מאמץ כן לספק לצופים את מה שהוכח שהם רוצים לראות - את שידורי ערוץ 2 עצמם.

אבל בכלל לא בטוח שזה יעזור. הצופים הישראלים דבוקים חזק להרגלים שלהם. כמו שהלב מתקשה שלא לשים ליכוד בקלפי, כך גם האצבע ממאנת ללחוץ על 10 בשלט. עם הפסדים של 122 מיליון דולר בשנה נוכל רק לקוות שיחזיקו מעמד. העובדה שהחליטו להגביל את מני פאר לפעמיים בשבוע היא בהחלט סימן לכך.

סופי צדקה

דמות האישה שלצידו של ארז טל היא דמות הישראלית העדכנית. סופי צדקה, מעין הכלאה בין רות גונזלס הפרחית לאיילת זורר הקיבוצניקית, היא בדיוק מה שישראל ו"הכספת החדשה" צריכים עכשיו. הבעיה היא שמשום מה נערות ארז טל נוטות להיעלם מן המפה הטלוויזיונית לאחר שהות בחברתו. ע"ע רות גונזלס וסיגל שחמון ("גלגל המזל") או לחלופין אילנה ברקוביץ' ("הכספת" הישנה). וצדקה כל כך חמודה, והכוכבות שלה כל כך מקרית, שלא נתפלא אם גם היא תיעלם פתאום. ובגלל שהיא כל כך חמודה, אולי אנחנו אפילו מאחלים לה את זה במידה רבה כהפי אנד לטלנובלה שהם חייה בטלוויזיה.

מיקי גבע

לפני שנה היה יכול המטאור בשמי הבידור הישראלי, מיקי גבע, רק לחלום על הופעה משותפת עם טל מוסרי וכוכבי "הפסטיגל" מול המוני הילדים הצווחים של חנוכה. ובכל זאת, עובדה שזה מה שקרה. האין עסקי הבידור נפלאים?

כמה עבר על גבע בשנה האחרונה? ממופיען אלמוני הפך לכוכב ענק, מהר מאוד נעשה לבדרן מאוס שנמאס כבר לראותו מופיע על המרקע, ואז שוב בחזרה למעמד של כוכב ענק. מהלך שהשלים ג'ון טרבולטה ב-25 שנה עשה גבע ב-12 חודשים בלבד. מה צופן לו העתיד? תוכנית בידור עם סופי צדקה? אין לדעת.

רק עכשיו אנחנו מתחילים לקלוט איזו טעות עשינו כשצחקנו מהחיקוי של גבע לשר שטרית ב"רק בישראל". אבל מה יכולנו לעשות? זה היה מצחיק. מי ידע שלפני שנספיק להגיד "אני יכול לנסות" גבע יתקוף אותנו מכל פינת שידור אפשרית. בינתיים, בכל אופן, פורסם שאת גבע יחליף לצידה של מיכל ינאי לא אחר מאשר גיל ססובר, שגם הוא התחיל בתור מצחיקן לא קטן. וגם אם המחליף יכול להעיד משהו על המוחלף, נראה שגבע יישאר איתנו עוד שנים ארוכות.

אדיר מילר

אדיר מילר מצליח להצחיק, וזו בעיה לא קטנה. הגימיקים סתמיים, הראיונות נטולי עניין, ההומור חוזר על עצמו. כל הנתונים שאמורים להניב תוכנית משמימה וחסרת ייחוד נמצאים - ובכל זאת אדיר מילר מצחיק. בכל פעם שנדמה לך שפיתחת חסינות מההומור הדבילי שלו הוא עוטה על עצמו את המסכה של האידיוט, מבליט את הלסת, משנה קצת את טון הדיבור ופולט איזה משפט שטותי. סוג האיכויות שהופכות אדם לאישיות הטלוויזיונית של השנה.

"בנות בראון"

ומכיוון שגם לצופי "הבורגנים" מגיעה טלנובלה, נוצרה "בנות בראון". הקאסטינג המפואר וההפקה היוקרתית הצליחו להסתיר מדי פעם את התסריט הבינוני, אבל לא הצליחו לחפות על מספר עצום של דמויות נשיות שעירית לינור מדברת מגרונן. בשמונת הפרקים של הסדרה חרשה לנו לינור בשטחיות זורמת אפוס ישראלי המשתרע על פני עשור ומתאר מעבר מחברה כפרית נאיבית להיפר קפיטליזם של נדל"ן ופלאפונים. האפוס מסתיים בשנת 2002, שאז יצא לאור ספר שמבוסס על סדרת הטלוויזיה. לדובב לספרדית ולמכור לארגנטינה, שיראו שגם אנחנו אוכלים פה קש.

נעלמו בתהום הנשייה

כמדי שנה אנחנו נאלצים ללכלך את ידינו בעבודה הלא נעימה של מיון ואזכור האנשים שאינם עוד איתנו על המסך מסיבות כאלה ואחרות. בראש ובראשונה תיזכר שנה זו כשנת הפרידה מיעל שטרנהל, הטלנט המשמעותי ביותר שצמח כאן מאז מייק ברנט. חוץ ממנה יחסר בערוץ הראשון גם יואב טוקר שהוחזר ארצה על מנת לפנות תקציבים להפקת קומדיית מקור מבית רשות השידור (הערוץ המזרח תיכוני). חגיגות הבוז'ולה בלעדיו היו הרבה פחות פירותיות. הצמד אקי וסנדי הלך לחפש את מזלו בניכר, ולאחרונה התפרסם כי אקי גילם מפגע ערבי. חשבו מה היו יכולים להשיג לו נשארו בינינו. תוכנו של ערוץ 5 נשאב אל אחיו היקר, השאיר עשרות אלפי אזרחים ממורמרים עוד יותר על חברות הכבלים, אבל לימד אותם דבר או שניים על יופייה של ההתעמלות האומנותית. האינטגריטי העיתונאי ספג לא מעט מהלומות השנה - גלינקא הועזב לאחר שידור שלא היה מספיק פטריוטי, ומאז צומצמה נוכחותם של תושבי השטחים לכדי פעולות איבה בלבד. לגבי "אביגיל אשת חיל" - עדיין מוקדם לקבוע את עתידה.