רוטנברג ואני

הסרט "איש החשמל" נפתח בסצנה מרשימה של קריסת סכר והתמוטטות מבנים, זרמי-מים שוצפים ומכים באנשים, וכל זה בתוך סופת גשם. סצנה החורגת מהיקף הפעילות המקובל בסרט ישראלי. משם נודד הסרט לסצנות שצולמו בלונדון, והעין המשוטטת, כמו ביריד שבו מציגים יזמים את מוצריהם החדשים, תוהה איך הם עשו את זה, והאם הערכים הגבוהים הללו של איכויות הפקה יימשכו לאורך הסרט.

"איש החשמל", שיועלה בשבועות הקרובים על המסכים, מספר את סיפורו של פנחס רוטנברג, הזקן מנהריים, מייסדה של חברת החשמל ומנהלה, ומי שלמעשה יזם את תוכנית חשמול ארץ-ישראל המנדטורית.

דמותו של רוטנברג היא עוצמתית וציורית יותר מזו של כל מנכ"ל חברת חשמל שאתם עשויים להעלות בדמיונכם. הוא נוטל חלק במהפכת 1905 ברוסיה הצארית, ובהמשך מחסל בתלייה את אחד מחבריו, שהתגלה כסוכן הבולשת הרוסית. רוטנברג עוזב את רוסיה ומתמסר לעבודתו כמהנדס ופעיל להקמת מדינה יהודית, אבל עברו המהפכני ירדוף אותו, וישולב בסרט בקטעי פלש-בק. הוא חזר לרוסיה אחרי מהפכת אוקטובר 1917, שימש סגן מושל העיר פטרבורג, השתתף בדיונים של הנהגת מפלגת השלטון, הושלך לכלא, ולאחר ששוחרר הגיע לפריס, שם החליט להתמסר סופית לרעיון ארץ-ישראל וחשמולה.

הסרט הזה נולד כסוג של יחסי-ציבור לקראת חגיגות ה-70 להקמתה של חברת החשמל. תחילה תוכנן הסרט כדרמה לטלוויזיה. הבמאי אלי כהן הוכנס להליך ההפקה, וזו צמחה לסרט קולנוע רחב-יריעה. חברת החשמל נתנה תקציב לפיתוח, והסכימה להשקיע גם בהפקה עצמה. בהמשך, נעצרה ההפקה וחזרה ונמשכה, ושוב נקלעה לקשיים, עד לסיום הטוב.

"לא עסקתי בצד ההפקתי", אומר אלי כהן, "אבל להערכתי הסכום שחברת החשמל השקיעה בסרט לא מגיע לרבע ממה שעולה לה סרט פרסומת רגיל בטלוויזיה. הבנתי מהמפיקים שהיתה בעיה, ויש בלבם על חברת החשמל, שהיתה יכולה לפתוח את ידה הקמוצה. הסרט נעשה בשותפות בין קרן הקולנוע וטלעד, כשחברת החשמל היא המחותן ה'עני'".

מה היה תקציב הסרט?

"הסרט נעשה בכ-900 אלף דולר, תקציב מכובד למדי לקולנוע ישראלי. מבחינת התסריט, זה תקציב מינימלי ופחות מזה. אפשר לעשות סרט נפלא ובתקציב נמוך על משולש בין צעירים בדירת סטודנטים. אני זוכר שעשינו סרטים שבהם שחקנים באו עם בגדים שלהם מהבית, וזה הלך. אבל פה מדובר בסיפור תקופתי, שמתרחש ברוסיה, באנגליה ובפלסטינה, למרות שאת רוסיה צילמנו ביפו, עם משאית מלח גס בתור שלג. מבחינת ההיקף זה סיפור שדורש הרבה אנשים, סצנות המוניות, כולל שיטפון, סצנות שלא היו נכללות באותו סרט סטודנטים. אנשים שראו את 'איש החשמל' בחו"ל חשבו שתקציבו משולש ממה שהיה בפועל, כי הוא נראה עשיר ומצולם בהקפדה, והקפדה עולה כסף".

כהן אומר שהרעיון לעשות סרט על רוטנברג מקנן בו כבר שנים רבות, אבל הוא חשש לעסוק בסרט תקופתי. "בארץ מאוד בעייתי לצלם סרט תקופתי, אלא אם אתה נוקט בגישה פוסט-מודרנית, כמו שמציגים 'המלט' בן-ימינו. אבל אם אתה רוצה לברוא עולם שעבר, עם אביזרים ותלבושות ולוקיישנים, זה יקר, וכל פעם אני אומר לעצמי 'אל תעשה את זה'.

"זה קרה לי גם כשעשיתי את הסרט 'האיש שאהב בעברית', על אליעזר בן-יהודה. זה סרט שחצי מתסריטו נחתך, ובמקומו נכתבה סצנה אחת ארוכה על סעודה סביב שולחן, כדי לפצות על מה שנחתך. בארץ אתה מסתכן בהרבה כאבי-לב, וגם ב'איש החשמל' עברתי את התהליך של ויתורים, כי יש אילוצים".

אנחנו משלמים מחיר על אי-עשיית סרטים תקופתיים?

"כן. בארצות-הברית, סרטי תקופה, כמו מערבונים, הם ז'אנר. גם באירופה עושים סרטים היסטוריים. כשאתה בא לאנגליה והולך לקולנוע, או צופה בטלוויזיה, אחרי כמה שבועות למדת הרבה על אנגליה, וזאת מבלי לצאת כמעט לרחוב. אצלנו מדברים בסך-הכול על מאה שנות היסטוריה, אבל אפילו לעשות סרט על מה שהיה פה לפני עשר שנים זה מבצע מסובך".

כהן הוא מראשוני הבמאים המקצועיים של תעשיית הקולנוע כאן, מאלה שמקבלים על עצמם פרויקט ומבצעים אותו, שכיר-חרב כדבריו, בניגוד למודל המוכר של חותכי הוורידים, אלה שממשכנים את בתיהם וסוחבים על גבם את חלום חייהם. הוא הגיע לבימוי אחרי קריירה נאה של משחק בתיאטרון ובקולנוע. כבמאי, כהן תרגם למסך את שני רבי-המכר של גילה אלמגור - "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס" - שזכו להצלחה גדולה, וזכור גם סרטו "שתי אצבעות מצידון", שתיאר את שקיעתו של הצבא הישראלי בבוץ הלבנוני. בסרט ההוא, שותפו בהפקה שירותי ההסרטה של צה"ל, כשם שסרטו הנוכחי היה אינטרס מובהק של חברת החשמל.

אז חברת החשמל איפשרה לך לחזור לחלום הישן לעשות סרט על רוטנברג.

"אני מקנא ברוטנברג, הוא מקבילה של עושי-סרטים. אותה סצנת שיטפון, כשנהרס הסכר במהלך בניית תחנת-הכוח בנהריים, דומה לעבודה על סרט. גם אנחנו הקמנו סט, וכשהיינו צריכים גשם לסצנה - הוא לא ירד. אגב, רוטנברג עצמו דאג לתיעוד קולנועי של עבודתו. הוא צילם המון שעות במצלמת 35 מ"מ, ובחלק ממה ששרד השתמשנו בסרט. רוטנברג הוא ללא ספק יוצר - אדם שבוחר פרויקט ועושה הכול להגשימו - אף-על-פי שבסרט עצמו, בשלב אחרון, הוא מכיר בכך שיכול להיות שהוא טעה, שהאדם חשוב ולא הפרויקט. גם זה מתח שקיים אצל עושי-סרטים, ההתמכרות הטוטאלית הזאת לסרט. אתה לא קורא עיתונים בתקופת הצילומים, אתה משועבד. ומצד שני, אנשים נפגעים במהלך העשייה, כי נדמה שהסרט זה הדבר הכי חשוב".

באיזה מובן נפגעים?

"צילמנו בלונדון על גשר ווסטמינסטר. היינו צריכים גשר ריק כדי שנוכל להעביר את שתי המכוניות האנטיקות ששכרנו, וברגע מסוים הבמאי הלך ועמד מול התנועה, עצר מכוניות, וכמעט שנדרס, כי אתה לא חושב אלא על הביצוע של הסרט. במקרה של רוטנברג, הדחף והיכולת להשקיע הכול הם מושאים לקנאה וגם לביקורת. הוא בולדוזר, וגם מתעמר באנשים. הוא איש שחרג מתקופתו, איש עם חזון בסדר-גודל ענקי. אתה מוצא בהכרזות שלו אפילו את רעיון מזרח תיכון חדש".

ומה לדעתך היתה היום עמדתו בעניין החשמל חינם של עובדי החברה שהוא הקים?

"הוא היה בעד. רוטנברג חשב שהאנשים שלו צריכים ליהנות מזכויות-יתר. כמו היום, גם אז חברת החשמל היתה מקום-העבודה הכי טוב בארץ. זו היתה חברה בריטית בעיקרה. מרבית בעלי המניות היו מיליונרים יהודים, ורוטנברג, בעל הזיכיון, דאג שעובדיו יידעו שעתידם מובטח. אבי הגיע ארצה ב-1925. אילו עבודות ציפו לו אז? קטיף, לעבוד בכביש, צבעות פה ובניין שם. רוטנברג דאג לאנשים שלו, אבל בעיקר מתוך תחושה שהם אנשים שלו, שעובדים במפעל שלו, ויגשימו חלום שלו".