מיטשל, מיי בל

אלבום חדש, כפול ומהודר, לג'וני מיטשל, Travelogue, שמחזיק 22 שירים ממיטב הרפרטואר הנפלא שלה, בביצועים חדשים. הכול בו כל-כך אטי וטוטאלי ורציני ותהומי. ויפה. בשביל מכורי ג'וני מיטשל

בשביל מה אנחנו צריכים אמנות? בשביל היופי. כשהייתי הרבה-הרבה יותר צעיר ורעב לאמנות, הדבר הראשון שהלם בי היה היופי. לא יופי כמו שפרח הוא יפה, אלא יופי כמו הפעם הראשונה ששמעתי את My Old Man, שיר מספר שתיים מתוך Blue, של ג'וני מיטשל, על כל קשת הצבעים הפשוטה והמהממת שבו. שמעתי, ופשוט נמסתי. רציתי עוד, ושום דבר אחר כבר לא עניין אותי יותר.

מה עוד טוב באמנות? ובכן, טוב שהיא מייצרת גיבור/גיבורה ש"נלחמים" בשבילנו, את המלחמה שלנו ממש. וה"מלחמה" הזו - שאנחנו מאמינים שהאמן נלחם בשבילנו - מגוונת ומשתנה מאמן-קהל לאמן-קהל, מתקופה לתקופה, ממערכת ערכים ואמונות אחת לאחרת.

לעתים זאת מלחמה בוטה ורועשת, שמושאה הוא ממסד מרושע (כמו אצל ולדימיר ויסוצקי), מערכת ערכים שהתנוונה (ג'ון לנון), או מבנה מעמדי לא הוגן (הקלאש). לעתים, עצם העובדה ששליח-הציבור שעל הבמה הוא נכה, בעל צבע עור מסוים, שייך לציבור אתני מזוהה או בוטה מינית אפילו - הוא הטריגר הבסיסי לקהל שצריך אותו, כדי שינצח בשבילו את האריה. והאריה הוא אותו האריה בכל פעם, בייצוג שונה אומנם, והוא מסוכן ומבעית אפילו יותר מהשלטון הסובייטי או מארצות-הברית הגזענית של אחרי מלחמת העולם השנייה.

רוצה לומר, שבסופו של יום מה שאנחנו מבקשים מהאמן-הגיבור שלנו הוא שינצח בשבילנו, לשעה קלה או ארוכה, את התהום המשוגעת בנשמה. כי לנו אין כוח. אלא שה"אין כוח להתמודד" הזה היה מקור כוחם, משיכתם ואף אובדנם של גדולי האמנים המודרניים - מווינסנט ואן-גוך ועד לג'ים מוריסון וקורט קוביין.

אבל היו גם כמה, מעטים, שהלכו לראנדוו עם האריה. ואני לא אומר שיכלו לו, אבל הגיעו איתו למערכת-יחסים דינמית, עם הרבה כבוד.

אלה האמנים שתמיד מצאו-חן בעיניי. ג'וני מיטשל נשאבה לתוך האין-כוח הזה בשיא הפופולריות שלה (משהו כמו אמצע שנות ה-70). זה לקח שלוש-ארבע שנים ושלושה אלבומים - שניים מהם מהנשגבים אי-פעם, Mingus ו-Hejira, ואחד תמוה-משהו, Don Juan s Reckless Daughter, בשביל לחרב לה את הקריירה המסחרית באופן סופי, ובשביל ללמד אותנו דבר או שניים על הפיוט הדק, הזוהר והמחיה שטמון בו.

ובטח שגם בשביל זה אנחנו צריכים אמנות.

ויש עוד כמה עניינים שאמנות יכולה להיות טובה בהם בשבילנו. כמו, למשל, לפתוח פנורמה של תחושות, מחשבות, מקומות ורגשות שלא הכרנו בזכות שירים כמו (The Last Time ו-Saw Richard); להגיד בדיוק את מה שהרגשנו ולא מצאנו מילים (Just Like This Train), ואפילו לשיר המנון בשביל דור (וודסטוק, הלהיט של מיטשל, כתף אל כתף עם This Circle Game).

אבל בינתיים, כבר כמה שנים טובות נראה שג'וני מיטשל איבדה את העניין בעשייה אמנותית חדשה, או, יותר נכון, בכתיבת שירים. היא עדיין ציירת נלהבת. באחד הראיונות האחרונים היא אפילו מתוודה שמבחינתה הציור הוא הייעוד הפנימי הראשון שלה, המוסיקה פשוט קרתה בדרך.

תוסיפו לזה שמועה סופר-מדאיגה שקראתי באחד העיתונים האנגליים, שאהובתי בת ה-59, חולת פוליו מילדות ומעשנת סדרתית, לא נמצאת בקו הבריאות. אבל את זה גם אמרו לפני שנתיים כש-Both Sides Now, אלבום קאברים תזמורתי לסטנדארטס אמריקניים, יצא לשוק.

על כל פנים, ג'וני מיטשל ממעטת להופיע בציבור, מתרכזת בעיקר בענייני קנבס וצבעי שמן, ולגמרי-לגמרי מחוץ למשחק התהילה (לא מזמן היא דחתה בזלזול לא נעים את מדונה, שרצתה לעשות שיר שלה), ועכשיו יוצא Travelogue, אלבום כפול, מהודר, שמציע 22 שירים ממיטב הרפרטואר הנפלא שלה, וזה לא אוסף. את הביצועים החדשים מיטשל עשתה בשנה שעברה, באולפן של סיר ג'ורג' מרטין, מלווה בתזמורת סימפונית בת שבעים נגנים.

על התזמורת מנצח וינס מנדוזה, מי שעשה גם את Both Sides Now, וכמו שם, זוהי סימפונית קודרת, אטית, כהה-משהו, שיחד עם הקול המבוגר וההגשה המאוד מנומקת של ציפור השיר של פעם, קצת מקשים להיכנס לגרוב של Otis And Marlena, God Must Be A Boogie Man, ושאר הפנינים הנהדרות שנמצאות כאן. בטח לא לפני 22:00.

נכנסתם? כמעט אי-אפשר לצאת. הכול כאן כל-כך לאט וטוטאלי ורציני ותהומי. ויפה. בשביל מכורי ג'וני מיטשל. שימו לב לגרסה הממיסה של Chinese Cafe, שאוכלת את המקור בלי מלח.

בשביל מי שלא צריך הרבה יותר מאשר שקט וריכוז כדי לצלול אל תוך Travelogue. אחרי שכבר עשיתם את זה, אף פעם לא תשאלו בשביל מה צריך אמנות.

ג'וני מיטשל, Travelogue, הד ארצי

צרו איתנו קשר *5988