מה עושה שם מיק ג'אגר

"אני מרגל" (ארה"ב, 2002). אדי מרפי עושה מאמץ נואש נוסף, לתפוס את מקומו כקומיקאי גדול ומצליח. ולמשימה הזאת הוא מגייס את אוון ווילסון, קומיקאי חיוור שאמור לשמש בן-זוגו. צמד של שחור/לבן הוא בעצם המצאה שמרפי שותף לה בסרט שגילה אותו לעולם, "48 שעות", אלא שמאז הצמדים האלה הפכו טרחנים ומרפי הפסיק להצחיק.

"אני מרגל" אמור להיות עוד פרודיה הורסת מצחוק על סרטי ריגול. כיוון שאין עוד מלחמה קרה, יוצאת ההפקה לבודפשט, כדי לאפשר למרגל המקצועי ווילסון ולמרפי, מתאגרף-כוכב שהופך מרגל בעל כורחו, לשים את ידם על מטוס חמקן, המסוכן לעולם החופשי.

המטוס נמצא בידיו של מלקולם מקדואל, שנראה כאן כצל חיוור של נבלים קלאסיים מסרטי בונד לדורותיהם. לעומתו, פאמקה ג'אנסן מורגשת היטב. היא אמורה להיות התפנית שבעלילה, אלא שבהעדר עלילה של ממש, אנחנו זוכים במראיה המרשימים. בטי תומאס ביימה, ללא להט וללא מקוריות. 98 דקות.

"האיש בשדות גן העדן" (ארה"ב 2002). אנדי גרסיה יזם את ההפקה של המלודרמה המקורית הזאת, שעניינה עולמו העלוב של סופר בראשית דרכו. גרסיה הוא הסופר ביירן טילר, שמשפחתו נמצאת על סף רעב, משום שכתב היד האחרון שלו נדחה שוב ושוב.

אשתו (ג'וליאנה מרגוליס) מרגיעה את המצב בבית ומשפיעה עליו מכל טוב. היא אפילו דואגת להלוואות קטנות מצד אביה, שלא כל-כך סובל אותו, נחמתה היחידה הוא בנם הקטן.

אלא שיום אחד טילר זוכה בצ'אנס של חייו, מיק ג'אגר (ההוא מ"האבנים") מציע לו להיות ג'יגולו. טילר לא מתלהב, עד שהוא פוגש יפהפייה עשירה (אוליביה ויליאמס), שנשואה לסופר זקן וחולה (ג'יימס קובורן בסרטו האחרון) שמרשה לה ליהנות עם אחרים. מכאן הכל מסתבך. ביים: ג'ורג' היקנלופר, על-פי תסריט של פיליפ ג'ייסון לאסקר. 100 דקות.

"באולינג לקולומביין" (ארה"ב, 2002). לראשונה בתולדותיו הוקרן השנה בפסטיבל קאן סרט תיעודי בתחרות הרשמית. היה זה סרטו החדש של הדוקומנטריסט הפרובוקטיבי, השנון והחכם - מייקל מור (שזכור כמי שב-1989 התעמת עם יו"ר ג'נרל מוטורס (ותיעד הכל בסרט "רוגר ואני"), לאחר שזה פיטר 30 אלף עובדים).

ועכשיו, לאחר נסיונות מוצלחים פחות כבמאי קומדיות לקולנוע ולטלוויזיה, שב מור לסגנונו. הפעם הוא מתחיל את מסעו בעיירה קולומביין שבקולורדו. היה זה יום רגיל, ה-20 באפריל, אומר מור בתחילת הסרט. אמריקה זרקה פצצות בקוסובו, החלבן חילק את תוצרתו ושני נערים נכנסו לבית הספר שבעיירה וריססו תלמידים ומורים על ימין ועל שמאל, ולבסוף ירו בעצמם.

בשביל מור זו נקודת המוצא למסע בתוך האמריקנה, שבו יש נשק לכל דורש (חוץ מלשחורים), והתבוננות בפרנויה שמלווה את המתיישבים האמריקנים עוד מראשית גילויה של היבשת, ובסטטיסטיקה המדהימה - מדי שנה יורים שם ב-11 אלף איש ויותר, כך סתם. מור מעוצבן, אבל גם משעשע. 119 דקות.