חוזה למראית עין: ניסיון להברחת נכסים

ביהמ"ש המחוזי בת"א הציב מכשול בפני חייבים שניסו להבריח את רכושם מידי נושיהם, בקובעו כי חוזה מתנה, במסגרתו העבירו בני זוג להורי הבעל זכויות בדירת מגורים, ללא תמורה, הוא חוזה למראית עין, שאין בו כל תוכן ממשי, ולכן הוא חוזה בטל.

עובדות המקרה הנדון היו: בשנת 1978 רכשו דליה ויוני אכטנברג (להלן: "יוני" ו"דליה" בהתאמה) דירה ברח' סוקולוב ברמת השרון (להלן: "הדירה"). מכיוון שטרם בוצעה פרצלציה בחלקה, נרשמה לטובתם רק הערת אזהרה.

בשנת 1984 עברו יוני ודליה להתגורר בבית אחר אותו רכשו, ברח' התבור ברמת השרון. הדירה ברח' סוקולוב נשארה ריקה כשנה, עד שבשנת 1985 עברו להתגורר בה המבקשים - יהודית ושמואל אכטנברג (להלן: "המבקשים"), שהם הוריו של יוני - שגרו עד אז בדירה בת"א שבבעלותם. את המעבר למגורים ברמת השרון הסבירו המבקשים ברצונם להיות קרובים לילדיהם ולנכדיהם.

בשנת 1984 נקלע עסקו של יוני לקשיים והחל לצבור חובות, עד שבשנת 1989 נאלץ למכור את הבית ברח' התבור כדי לפרוע חלק מחובותיו. למרות הצטברות החובות, העבירו יוני ודליה את זכויותיהם בדירה לידי המבקשים, ללא תמורה, בשנת 1987. לטענתם, צייתו לצו מצפונם, אשר לא הניח להם לדרוש כסף מהמבקשים, שתמכו בהם כלכלית בעבר.

לטענת המבקשים, המגורים ברמת השרון נשאו חן בעיניהם, ועל כן ביקשו לרשום את הדירה על שמם. לטענת יוני, בשנת 1987 הוא טעה לחשוב שמצבו הכלכלי איתן, וביכולתו להרשות לעצמו להעביר את הדירה להוריו במתנה, על אף שידע שהוריו אמידים ואינם נזקקים למתנת חינם. לעומתו, מודה דליה, שבשנת 1987 הם היו מסובכים בחובות.

על סמך חוזה המתנה, נרשמה לטובת המבקשים הערת אזהרה על הדירה, אך הערת האזהרה של יוני ודליה לא נמחקה, לטענת המבקשים היות שלא נתנו דעתם לקיומה. בשנת 1988 מכרו המבקשים את דירתם בת"א, כשהתמורה שימשה לצורכי עיסקם, ולא הועברה ליוני ודליה.

בשנת 1988 חתם יוני כערב לטובת בנק הפועלים (להלן: "הבנק") על חובות של חברה. בגין ערבות זו הגיש הבנק תביעה נגד יוני, ונתקבל פס"ד נגדו. בשנת 1989, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, נרשמו עיקולים על זכויות יוני בדירה לטובת הבנק.

המבקשים הגישו לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה כנגד הבנק, במסגרתה עתרו לפס"ד הצהרתי, לפיו הם הבעלים היחידים של הדירה. כן עתרו להורות על הסרת העיקולים שנרשמו לטובת הבנק. התובענה נדונה בפני השופט יהודה זפט.

לטענת המבקשים, העיקולים הוטלו למעשה על זכויותיהם. יוני ודליה נפרדו מזכויותיהם כבר בשנת 1987, ואז גם הושלמה העיסקה עם רישום הערת האזהרה. ערבותו של יוני לבנק ניתנה רק בשנת 1988, וכאשר נרשמו העיקולים (1992), לא היו ליוני ודליה זכויות בדירה. על פי סעיף 127 (ב) לחוק המקרקעין, הערת אזהרה גוברת על עיקול שנרשם לאחריה.

הבנק משיג כנגד תוקפה של עיסקת המתנה. לטענתו, חוזה המתנה בטל, משום היותו חוזה למראית עין ו/או חוזה למטרה בלתי חוקית. לחילופין, בחוזה המתנה נפלו פגמים מהותיים המביאים לבטלותו. בטלות החוזה משמעותה, שהזכויות בדירה נותרו בידי יוני ודליה ולא עברו למבקשים, על כן דין הערת האזהרה להימחק. אין גם לומר, לכן, שהעיקולים הוטלו לאחר שלא היו ליוני ודליה זכויות בדירה.

המבקשים מכחישים את הטענה, כי המדובר בחוזה למראית עין.

השופט זפט קובע, כי הצלחת הבנק בהגנתו תלויה בשאלה אם הרים את הנטל שרבץ עליו להוכיח כי החוזה הוא למראית עין. רמת ההוכחה הנדרשת היא הטיית מאזן ההסתברות לטובת עמדת הבנק.

סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל". הפסיקה קבעה, כי בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה (ביטון נ. מזרחי, לג (2) 576). עניינו של סעיף 13 הוא בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. השאלה מה היתה כוונתם בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה, הנלמדת ממכלול נסיבותיו של המקרה (סלהוב נ. גליה, מג (2 214).

בענייננו, קובע השופט זפט, המדובר בחוזה למראית עין. השופט זפט לא נותן אמון בדברי יוני, כי נטה לחשוב בשנת 1987 שמצבו הכלכלי איתן, עד כדי ויתור על דירה בחינם. משנת 1985 תפחו חובותיו, ודליה העידה כי בשנת 1987 היתה המשפחה בקשיים כלכליים גדולים. אפילו היה יוני בעל רכוש רב, לא היתה זו העת ליתן מתנה להוריו.

כמו כן השופט זפט לא מאמין לדברי יוני ודליה, כי העברת הדירה ללא תמורה נעשתה משום "חובה מוסרית" או "צו המצפון". לדברי השופט, לא כך נוהגים בני משפחה במצב של חובות גדולים, אפילו לא כלפי הורים.

חשוב להדגיש שלמבקשים היתה דירה משלהם, ואת דמי מכירתה בחרו לשמור לעצמם. זאת שעה שהיו הם אמידים וידעו על נזקקותם של בנם ורעייתו. בנוסף לכך, רישום הדירה ע"ש המבקשים לא היה נחוץ כדי לאפשר למבקשים להתגורר ליד בנם ומשפחתו.

הנסיבות מצביעות בעליל, כי מטרת חוזה המתנה היתה להרחיק את הדירה מהישג ידם של נושים קיימים ואף עתידיים. משום כך, הועברה הדירה בחינם, על אף, וליתר דיוק בשל, המצב הכלכלי הקשה של יוני ודליה. אין בחוזה המתנה תוכן ממשי, וכל תכלית קיומו לשמור על הזכויות של יוני ודליה בדירה, תוך יצירת מצג שווא מול הנושים.

קביעה זו, אומר השופט זפט, נסמכת גם על הנסיבות שליוו את החוזה:

א. העובדה שמדובר בהעברת זכויות דווקא למבקשים - שלא היה להם צורך בהעברת הזכויות - יוצרת את הרושם כי המבקשים נבחרו להיות מקבלי הזכויות, רק משום קירבתם ליוני ולדליה. המצב הכלכלי הקשה ידוע להם, ואפשר לסמוך עליהם שלא יתכחשו לזכויותיהם של יוני ודליה בשוך הסערה.

ב. העובדה כי מטרת החוזה היתה הברחת נכסים בלבד, בצירוף העובדה כי הזכויות הועברו ללא תמורה, למרות שלמבקשים היתה אפשרות לשלם את התמורה, ומאידך נותן המתנה שקוע בחובות, עובדות אלו מעידות כי בבסיס העיסקה אין כל תוכן כלכלי אמיתי, זולת הפקדת הדירה כפיקדון בידי ההורים לשם הצלתה מידי הנושים.

ג. עיון בעדויות חושף כוונה, כי הדירה תחזור בסופו של דבר ליוני ודליה, אף כי אין זכר לכך במסמכים הגלויים.

ד. הסתירה הגלויה בין עדותו של יוני לעדותה של דליה באשר למצב הכלכלי של יוני בעת העברת הזכויות למבקשים.

התוצאה הסופית: הבנק עמד בנטל שהונח עליו, והוכיח במידה הדרושה בהליך אזרחי כי מדובר בחוזה למראית עין, ולכן נדחתה התובענה.

המ"פ 1498/96 ביהמ"ש המחוזי בת"א.

השופט יהודה זפט.

בשם המבקשים: עו"ד רנה חסין.

בשם הבנק: עו"ד נזאר ותד.

הבהרה: בכתבה שפורסמה ביום 8.3.98, שדנה בפסק דינה של השופטת הניה שטיין לגבי משכון זכויות חוזיות, נפלה טעות: עוה"ד שייצג את הבנק הוא ערן פלס ולא עופר פלס. « עו"ד רמי שר-ישראל « חוזה למראית עין: ניסיון להברחת נכסים « זוג שנקלע לחובות העביר את הזכויות בדירתו לידי הורי הבעל, ללא תמורה. הצעד הוצג כמימוש חובה מוסרית כלפי ההורים. ביהמ"ש מצא, לעומת זאת, כי המוסר בפרשה זו היה די מפוקפק, וכי המניע העיקרי היה ניסיון להציל את הנכס מידי הנושים « עו"ד רמי שר-ישראל « חוזה למראית עין: ניסיון להברחת נכסים « זוג שנקלע לחובות העביר את הזכויות בדירתו לידי הורי הבעל, ללא תמורה. הצעד הוצג כמימוש חובה מוסרית כלפי ההורים. ביהמ"ש מצא, לעומת זאת, כי המוסר בפרשה זו היה די מפוקפק, וכי המניע העיקרי היה ניסיון להציל את הנכס מידי הנושים