אל קאפון נגד הביוגרף של אליעזר בן-יהודה

כאשר רוברט סט' ג'ון התחיל את עבודתו העיתונאית, בעיר קטנה ליד שיקגו, הגנגסטר המקומי חשב שהוא קצת יותר מדי חרוץ. הוא שלח את בחוריו, והם היכו את סט' ג'ון עד אובדן-חושים. כאשר שוחרר מבית-החולים, ימים אחדים אחר-כך, וניגש לקופה לשלם, אמר לו הקופאי שמישהו כבר פרע את החשבון. סט' ג'ון הופתע. מי? הוא שאל. תאר לי אותו בבקשה.

הקופאי תיאר את הצלקת על פרצופו של האיש, וסט' ג'ון הבין מיד שאת החשבון פרע הגנגסטר. כינויו היה "אל עם הצלקת", אבל בספרי ההיסטוריה הוא היה ידוע בשמו המלא, אל קאפון.

זה היה בסביבות 1920. רוברט סט' ג'ון התחיל אז קריירה עיתונאית ארוכה, אשר נשאה אותו סביב העולם. הוא היה בלונדון, כאשר נפלו הפצצות הראשונות ב-1940. הוא היה בבוקרשט, כאשר "משמר הברזל" הפשיסטי שחט יהודים. הוא התבונן בהולדת ישראל ב-1948, התוודע לבן-גוריון, וכתב עליו ספר. כאשר ישראל פלשה ללבנון ב-1982, הוא היה שם. לימים, הוא סיפר שהישראלים נתנו לו את התואר "זקן הכתבים". הוא היה ראוי לתואר, מפני שכבר מלאו לו 80 שנה.

רוברט סט' ג'ון מת בשבוע שעבר ליד וושינגטון בגיל 100. הנקרולוגים בעיתונים אמרו שהוא שקד על ספרו ה-23.

אחד הספרים שהוא כתב נקרא "שפת הנביאים: חיי אליעזר בן-יהודה". הספר היה רב-מכר, ותורגם ל-12 לשונות. למרבה הפליאה זו הביוגרפיה היחידה של בן-יהודה, מחוץ לספרים העלומים שכתבו עליו אשתו חמדה ובנו איתמר בן-אב"י.

זמן לגלות את "בן-יהודה האמיתי"

העניין הזה היה תמיד משונה בעיניי. איך ייתכן שדווקא הגוי הזה משיקגו, עם שמו הוואספי ונטיותיו הפרו-קומוניסטיות, יהפוך לביוגרף של בן-יהודה? אני מכה על חטא: לא שאלתי אותו במהלך שיחה קצרה לפני עשר שנים, לאחר הקרנה של סרט ישראלי בינוני מאוד על חיי בן-יהודה. אבל, אם אינני טועה, מקור ההשראה שלו היה חמדה בן-יהודה, שמתה ב-1951. הוא הספיק לפגוש אותה בירושלים, ולשוחח איתה באריכות. ספרו של סט' ג'ון על בן-יהודה הוא במידה רבה עיבוד לאנגלית של ספרה.

אבל מדוע זה לא נכתבה שום ביוגרפיה אחרת של בן-יהודה? הלוא הוא היה מן האנשים המרתקים ביותר בתולדות התחייה היהודית, ודווקא הקלישאות הכרוכות בשמו היו צריכות לפתות בלשנים, היסטוריונים ועיתונאים לנסות ולגלות את "בן-יהודה האמיתי".

סט' ג'ון דיבר על תקופה בחייו של בן-יהודה הידועה מעט מאוד: ארבע שנים, 1881-1877. אלה היו השנים שבהן בן-יהודה עשה משהו נועז מאוד, המעמיד אותו סמוך מאוד להרצל: הוא תפס את הקשר בין תחייתם הלאומית של עמים קטנים באירופה ובין השאיפות הלאומיות של היהודים.

הציונות לא היתה תנועה משיחית, גם אם היו בה מרכיבים משיחיים, וגם אם היא ניזונה מדורות של כיסופים דתיים. היא היתה תנועה לאומית אירופית, כמו התנועות הלאומיות של הפולנים, של הצ'כים ושל הבולגרים. האסוציאציות של מייסדיה היו אירופיות, מופתי החיקוי שלהם היו אירופיים, תביעותיהם היו אירופיות, שיטות המאבק שלהם היו אירופיות. ההבדל היה כמובן בעניין הטריטוריאלי: הארץ שהם הועידו לשחרור לא נמצאה באירופה. האירופיות של הציונות מעולם לא הוטעמה די הצורך במערכת החינוך בארץ, לרעת ההבנה ההיסטורית. כמובן, הציונות הושפעה מאנטישמיות, אבל אנטישמיות הצריכה בסך-הכול כרטיס הפלגה לאמריקה, או לארגנטינה, או לדרום-אפריקה. מה ששלח את הציונות לארץ ישראל היה החוויה הלאומית האירופית.

בן-יהודה מתאר בזיכרונותיו את הרגע, ב-1877, שבו קרא בעיתוני הזמן ההוא על מלחמת השחרור של הבולגרים משלטון הטורקים, "ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיניי, ומחשבתי עפה ממעברות שיפקה בבלקן למעברות הירדן בארץ ישראל וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אליי: תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!"

ומאותו רגע, בן-יהודה הפך למהפכן לאומי יהודי. הוא לא חשב על הלשון העברית, בין השאר מפני שלא הצטיין בה במיוחד. לא היו לו נטיות טבעיות לפילולוגיה, או לכתיבה, בוודאי לא לכתיבת מילונים.

הפגישה ששינתה את חייו

עניין הלשון עלה בסופו של דבר על דעתו, מפני שכך התנהגו עמים קטנים באירופה: הם תבעו לעצמם את הזכות לדבר בלשונם הלאומית, וכאשר תבעו - גם גילו שלשונם הלאומית אינה מתאימה לצורכי הזמן המודרני. וכך, לצד מאבקים של שחרור מדיני, הם התחילו מאמץ מסיבי להכשיר את לשונותיהם לשימושי ההווה. לפעמים הלשונות האלה לא היו אלא דיאלקטים. לפעמים היה צריך להמציא אותן.

זמן קצר אחר-כך עבר בן-יהודה לפריס. בית-הקפה החביב עליו היה Cafe de laSource, ברובע הלטיני, מקום מפגש של מהגרים צעירים מרוסיה. הוא היה יושב שם, וקורא עיתונים רוסיים. יום אחד נכנס לבית-הקפה הזה מישהו זר ומוזר, לבוש בהידור לא אופייני, שתערובת של רוסיות ושל אירופיות נדפה ממנו. הזר קשר שיחה עם בן-יהודה, ומן השיחה הזו צמחה ידידות, והידידות שינתה את חייו של בן-יהודה, ואולי שינתה גם את ההיסטוריה הלאומית היהודית.

מי היה האיש ההוא, לא לגמרי ברור. בן-יהודה מעולם לא נקב בשמו. סט' ג'ון, בעקבות שיחותיו עם חמדה בן-יהודה, כתב שהיה רוזן פולני. ברור על כל פנים שלא היה יהודי, ולא היה לו עניין מיוחד ביהודים. הוא היה אינטלקטואל קוסמופוליטי, שדלתותיהם של טרקליני התרבות והפוליטיקה של פריס היו פתוחות לפניו.

הוא לקח איתו את בן-יהודה הצעיר, והציג אותו לפני גדולי הדור. הוא הזמין אותו לתיאטרון, לצפות בשרה ברנאר המהוללת. הוא השיג לו אישור כניסה לפרלמנט הצרפתי, כדי שיאזין למיטב הרטוריקה הפוליטית של הרפובליקה השלישית הצעירה.

הוא לא התפעל מרצונו של בן-יהודה לעלות לארץ ישראל, אבל כשהבין שכלה ונחרצה, הוא העניק לבן-יהודה שורה של עצות פוליטיות ואישיות. אחת מהן היתה להעלות על הכתב, בעברית, את תוכנית התחייה הלאומית שלו. כך נולד המאמר "שאלה נכבדה", שהתפרסם בווינה ב-1879, וצריך אולי להיחשב לאקורד הפתיחה של הציונות.