התערערו ביסודות

ביום שלישי שעבר הודיע הקבלן הוותיק אריה ברנוביץ, 70, כי בכוונתו לקנות מהציבור את מניותיו בחברה, כ-%10, בכמיליון שקל. משפחת ברנוביץ היא בעלת %90 מהמניות; מדוע החליטה לפתע להוציא סכום זה, כדי להבטיח לעצמה משהו שממילא כבר שייך לה? "החלטתי לקנות את כל המניות כדי שאוכל למחוק את החברה מהבורסה", מצהיר ברנוביץ. "נמאסו לי כל הסיפורים שהיו עלינו בחודשים האחרונים. הם לא מוסיפים דבר לחברה, מה גם שרובם אינם נכונים".

אין ספק שהחברה הוותיקה, שפעם נחשבה לסמן הימני של הבנייה הפרטית הרווחית בישראל, ידעה ימים טובים מאלה. מפירוט ההצעה עולה כי ברנוביץ מבקש לקנות את המניות לפי שווי חברה של כ-10 מיליון שקל בלבד.

כבר לפני שלוש שנים הודיעה חברת ברנוביץ שהיא מבקשת לרכוש מהציבור את מניותיו. אלא שאז היה הרקע שונה לחלוטין: לא היו שמועות על מצבה של החברה, והצעת הרכישה היתה מסיבות עסקיות. בסופו של דבר לא יצאה העסקה לפועל. היום, קונה החברה את מניותיה-שלה רק כדי שלא תצטרך לדווח לציבור על מצבה.

בשוק רווחות זה חודשים רבים שמועות על מצבה הלא-טוב של החברה. הן נשענות על עובדות בשטח: החברה הפסידה ב-2001 13.3 מיליון שקל, ובינואר—ספטמבר אשתקד הפסידה עוד 4.3 מיליון שקל. ביוני בשנה שעברה פורסם שמשפחת ברנוביץ מנהלת מגעים למכירת החברה לפי שווי של 140 מיליון שקל, שהיו אז כ-30 מיליון דולר. המשפחה הכחישה בתוקף שמועות אלה. בחודשים האחרונים מכרה החברה שניים מהנכסים הטובים והעיקריים שלה, הפסיקה את פעילותה בחו"ל, פיטרה עובדים ומנהלים, וקיצצה ב-%12 בשכר כל עובדיה.

בדיקת המאזן ל-30 בספטמבר מגלה לא רק שהחברה מפסידה, אלא שיש לה גם בעיות נוספות: לחברה מחסור בהון חוזר, וגם גירעון בהון העצמי, דבר שהביא לכך שלפני שמונה חדשים השעתה הנהלת הבורסה את המסחר במניות החברה. ברנוביץ חייבת 247 מיליון שקל, מזה 170 מיליון שקל לבנקים, והיתר, בעיקר לספקים ולקבלני-משנה. סך הרכוש שלה מגיע ל-225 מיליון שקל, והוא אינו מכסה את החובות. יתר-על-כן, כמחצית מהנכסים הם דירות בבנייה, שלא נמכרו; מצבה של החברה תלוי, לפיכך, גם בקצב מכירת הדירות. לא נעים, כשזה קורה לאחת החברות הוותיקות והמכובדות בענף.

מדוע אתם מפסידים?

"ההוצאות הכלליות היו גבוהות מדי. בינואר—ספטמבר אשתקד הרווחנו, מעסקי בנייה, 6.4 מיליון שקל. הרווח הפך להפסד בגלל הוצאות הנהלה וכלליות של 8.3 מיליון שקל. עיקרן של הוצאות הוא תשלום משכורות גבוהות למנהלים, שהם גם הבעלים. כל מנהל אצלנו השתכר 80-90 אלף שקל לחודש, שהם כמיליון שקל לשנה. היו לנו שישה מנהלים, ואת החשבון תעשה בעצמך. אי-אפשר להחזיק ראש גדול על גוף קטן. סיבה נוספת להפסדים היא, שעל-פי הוראות לשכת רואי-החשבון, רושמים רווח מפרויקטים רק כאשר הגיעו ל-%50 מהבנייה והמכירות. יש לנו כמה פרויקטים בשלב התחלתי, כגון הבניין בהרצליה, שעדיין לא נכנס לדוח רווח והפסד".

מה עשיתם כדי להילחם בהפסדים?

"קודם-כול קיצצנו בחצי את מספר המנהלים. גיסי גדליה בן-ארי פרש לגמלאות. בנו איתן ובני ארז פרשו מהחברה. הם החליטו שברצונם לפתוח עסקים עצמאיים. כך חסכנו שלוש משכורות, יותר מ-3 מיליון שקל בשנה, וזה סכום עצום בשבילנו. נשארנו אני, אחי מרדכי ובנו יובל. באמצע השנה שעברה החלטנו שלמשך חמישה חודשים, אוגוסט עד דצמבר, לא נמשוך שלושתנו משכורות, וכך חסכנו עוד מיליון שקל ויותר. לדעתי, החיסכון במשכורות יכסה כמעט את כל ההפסד של השנה האחרונה".

זה לא נשמע טוב, שנאלצתם לוותר על משכורות.

"רצינו להראות דוגמה אישית. נקטנו בצעדי חיסכון נוספים. הקטנו את מספר העובדים במשרד הראשי, ודרשנו מכל הנותרים לוותר על %12 משכרם. אנחנו יכולים לדרוש זאת מהם, אם אנחנו נותנים בעצמנו דוגמה, ותוך כדי כך חוסכים לחברה כסף רב".

השמועות אומרות שפיטרתם עשרות עובדים.

"לא נכון. פיטרנו 5 מתוך 25 עובדי המשרד הראשי בתל-אביב. החברה מעסיקה מאות פועלי בניין, רובם הגדול זרים, ומספרם עולה ויורד לפי קצב הפעילות".

ואתם גם מוכרים נכסים.

"מכרנו את מרבית המתחם שלנו במזרח נתניה לחברת טארה השקעות ב-38 מיליון שקל (כ-7.5 מיליון דולר). בנוסף למכירת מרבית המתחם במזרח נתניה, ב-31 בדצמבר מכרנו, לקבוצה בראשות נציב מס-הכנסה לשעבר יאיר רבינוביץ' וסוכן הביטוח שוקי מדנס, את בית-המשרדים בית מצפה, במרכז ירושלים, ב-23 מיליון שקל. התמורה משתי העסקות, בניכוי הוצאות ומס רווחי הון, תאפשר להקטין במידה ניכרת את החובות לבנקים ולקצץ בהוצאות המימון".

רואי-החשבון מצביעים על גירעון בהון העצמי.

"הסיבה לכך אינה מצבה של החברה, אלא עסקה משנה קודמת, שבה רכשנו מהציבור חלק ממניות החברה. על-פי כללי החשבונאות מביא הדבר לירידה בהון העצמי, אך לאמיתו של דבר אין לנו בעיה".

אוהד מספר אחת של מכבי תל–אביב

ברנוביץ נוסדה לפני כ-80 שנה על-ידי אברהם צבי ברנוביץ, מראשוני הקבלנים בישראל ומוותיקיהם. אבא ברנוביץ היה איש עסקים זהיר, שלא נכנס להרפתקאות, ובנה את החברה שלב אחר שלב. בין היתר, בנה שורת בנייני משרדים ברחוב החשמונאים בתל-אביב, מיקם בהם את משרדי חברתו, והשכיר את המשרדים, כ-3,500 מ"ר, לאנשי עסקים ועורכי-דין. היום מתברר שמשרדים אלה, הנהנים מתפוסה של כמעט %100, הם אחד העוגנים של החברה ואחד ממקורות ההכנסה החשובים שלה. במקביל, תרם אבא ברנוביץ גם למוסדות ציבור. הוא סייע, למשל, בבנייתו של בית-הכנסת האשכנזי בנווה-אביבים, למרות שלא היה אדם דתי.

כשנפטר, לפני כ-15 שנה, הוריש ברנוביץ לארבעת בניו ובנותיו חברה יציבה ורווחית, שבנתה בעיקר למגורים במרכז הארץ. הבעלות התחלקה בין הבנים אריה ומרדכי והבנות יהודית ומרים — חלקה בבעלות ישירה וחלקה באמצעות חברות משפחתיות. נעשתה חלוקת עבודה: אריה מונה למנכ"ל, מרדכי לאיש מספר שתיים, הבת מרים לאופר קיבלה תפקיד לא מוגדר בהנהלה, והבת יהודית יוצגה בהנהלה באמצעות בעלה, גדליה בן-ארי.

ההנהלה החדשה החליטה להרחיב את פעילות החברה, ונכנסה לפרויקט ראשון בחו"ל, בניית 70 קוטג'ים באורלנדו, פלורידה. איתן בן-ארי, בנה של יהודית, נשלח לנהל את הפרויקט. העסקה הסתיימה ללא רווחים, ובמשך שנים רבות לאחר-מכן לא חזרה המשפחה לחשוב על עסקים בחו"ל.

ברנוביץ המשיכה לבנות, בעיקר למגורים, בתל-אביב, באשדוד, בבית-דגן — שם בנתה, לראשונה בארץ, שכונה ייחודית של 450 קוטג'ים, ברביעיות. אריה, לשעבר שחקן בקבוצת הכדורסל "החשמונאים" של מכבי תל-אביב, הפך לפטרון הקבוצה ולאחד מראשי המועדון, מה שבוודאי עלה לו בלא מעט כסף. הוא ישב ביציע המרכזי בכל המשחקים, הצטלם עם השחקנים, ונסע איתם לכל משחקיהם בחו"ל. במשך שנים רבות נסע לחו"ל יותר עם הקבוצה, מאשר בנסיעות עסקיות או משפחתיות. לפני עשר שנים, כאשר רעייתו ריבה הפתיעה אותו בחגיגת-ענק בגן האורנים לרגל יום-הולדתו ה-60, התכנסו כל שחקני מכבי תל-אביב, הצטלמו, הכינו תבליט נחושת עם חתימותיהם, ונתנו אותו במתנה לאוהד המפורסם ביותר שלהם.

יושבים בכלא בתורות

באותה עת ניבע סדק ראשון בליכוד המשפחתי, כאשר מרים לאופר פרשה מתפקידיה בחברה. בשיחות שלא לציטוט אמרו בני–המשפחה כי לאופר אינה מומחית בנדל"ן ולא תרמה לניהול החברה. כשפרשה, הודיעה לאופר בצורה מעורפלת שתיכנס ליזמות פרטית. למעשה, לא נודע דבר על עסקיה, אם יש כאלה, עד היום.

בשנת 1992 היתה ברנוביץ על הסוס. היא ניהלה משא-ומתן עם מיכאל צביון, שהציע למכור לה את מתחם סומייל, ברחוב ארלוזורוב פינת אבן-גבירול בתל-אביב, ולבנות עליו כ-100 דירות יוקרה. העסקה לא יצאה לפועל בגלל מחלוקת על המחיר. ברנוביץ הציעה לשלם 20 מיליון דולר במזומן, ואילו צביון דרש 25 מיליון דולר. המעניין הוא, שבאותה עת יכלה החברה לגייס ללא בעיות סכום של 20 מיליון דולר. אפשר להניח שהמנהלים מתגעגעים כיום לימים כאלה.

בשנים הבאות הרחיבה ברנוביץ את פעילותה ובנתה בין היתר מגדל מגורים יוקרתי ברחוב בזל, בצפון תל-אביב. מגדלי בזל הפכו לפרויקט-הדגל של החברה. ב-1985 רכשה קבוצה בראשות איש העסקים יצחק שני את המגרש מהעירייה, במכרז, ב-4 מיליון דולר. הקבוצה נקלעה לקשיים, וב-1988 מכרה את המגרש לברנוביץ, שנכנסה לנעלי המוכרים. ברנוביץ בנתה מגדל-מגורים יוקרתי בן 17 קומות, 82 דירות, ומכרה את כולן ברווח נאה. דירת ארבעה חדרים נמכרה אז ב-500 אלף דולר, מחיר ללא תקדים בנדל"ן הישראלי.

הברנוביצים התגאו, בין היתר, ברשימת הקונים: היהלומן דניאל שטיינמץ (שרכש שתי דירות-גג), איש העסקים צדיק בינו, גיבור פרשת עסק הביש ומראשי כור בנימין גיבלי, התעשיין אליעזר פלג, אשת-הביטוח הבינלאומית הלגה קורנהיים, מנכ"ל דלק (אז) אברהם אגמון, מנכ"ל חברת הביטוח מנורה אהרון קלמן, משקיע הנדל"ן גיל שולדנפריי (חברת ליגד), התעשיין ואיש הביטוח גדליה דורון, התעשיין אלחנן פרידמן (אז בעל מפעל מוצרי החשמל קריסטל), עו"ד רפאל דינרי ואחרים.

אולם דווקא הפרויקט היוקרתי והרווחי היה, ככל הנראה, נקודת-המפנה בתולדותיה של חברת ברנוביץ. חקירה ממושכת שניהלו שלטונות המס, בחשאי, העלתה חשדות לעבירות מס של החברה ומנהליה. הפרקליטות הגישה כתבי-אישום לבית-משפט השלום בתל-אביב. ב-1997 הורשעו החברה ומנהליה אריה, מרדכי וארז ברנוביץ ויובל בן-ארי בהעלמות מס בהיקף גדול בשנים 1988-1990.

התברר שהחברה ומנהליה עשו עסקה סיבובית עם ראיסים (ספקי פועלים) בשטחים: ברנוביץ שילמה לראיסים 7.9 מיליון שקל, שהיו כביכול שכר-עבודה של פועלים, שהועסקו בעיקר בבניית מגדלי בזל. הראיסים נתנו קבלות, ניכו לעצמם עמלה של %10 עד %12, והעבירו את היתרה, כ-7 מיליוני שקלים, לחשבון פרטי של בני משפחות ברנוביץ בבנק דיסקונט, מול המשרד הראשי של החברה ברחוב החשמונאים בתל-אביב. בדוחות השנתיים למס-הכנסה דיווחה כמובן החברה על תשלומי שכר העבודה במיליוני שקלים שהוציאה כביכול, וכך שילמה פחות מס הכנסה, וגם פחות מע"מ.

בית-משפט השלום שלח את המנכ"ל אריה ברנוביץ ל-15 חודשים לכלא, ואת בני-המשפחה האחרים לתקופות קצרות יותר. הברנוביצים ערערו לבית-המשפט המחוזי, אך הוא דחה את הערעור. השופטים המחוזיים הטיחו מילים קשות בברנוביץ, וקבעו כי "לא מדובר במעשה חד-פעמי או עניין בעל ערך שולי. היתה זו שיטה של מרמה שנמשכה שנים, של ייצור חשבוניות-מס פיקטיביות, שנועדה לרמות את שלטונות המס". אריה ברנוביץ ביקש חנינה מנשיא המדינה אז, עזר ויצמן, אך נדחה.

ההקלה היחידה שאישרה נציבות בתי-הסוהר היתה, שבני-המשפחה ירצו את עונשם בזה אחר זה, ולא יחד, כדי שלא לפגוע יותר מדי בניהול התקין של החברה. בראשית 1998 הלך ארז, בנו של אריה, לכלא. כשיצא, נכנס אריה, ששוחרר לאחר תשעה חדשים, כמקובל, בשל התנהגות טובה. האח השני, מרדכי, ריצה את עונשו בעבודות שירות.

הפרשה הסתיימה לפני כארבע שנים, אך הותירה צלקות בחברה. אריה ברנוביץ אומר, שהניהול התקין נפגע לתקופה ארוכה. להרשעות היתה גם משמעות כספית כבדה: בית-המשפט גזר על החברה קנס של 2 מיליון שקל, ועוד קנסות אישיים של 3 מיליון שקל סך-הכול על בני-המשפחה. בנוסף, יש להניח ששלטונות מס-הכנסה ומע"מ דאגו לכך שהחברה תתקן רטרואקטיבית את הדוחות שלה לשנים 1988-1990, ושתשלם את המסים המלאים, עם ריבית והצמדה.

ועוד לא הזכרנו את שכר הטרחה ששולם לעורכי-הדין, בראשות עו"ד גיורא אדרת, ושהגיע בוודאי למאות אלפי שקלים. אפשר להניח, שכל אלה פגעו ברווחיות החברה ובעליה.

מה יש לך להגיד בפרשת משפט החשבוניות הפיקטיביות?

"יש לי הרבה מה להגיד, אבל לא עכשיו. גם אם עברנו עבירה מסוימת, ריצינו את העונש וחזרנו לפעילות תקינה. מבחינתנו, הפרשה הזאת מתה לפני שנים".

לפני שלוש שנים, בפברואר 2000, היה לבני-המשפחה רגע של נחת: בית-המשפט המחוזי בתל-אביב הפך גזר-דין של בית-משפט השלום, בפרשייה אחרת, הקשורה ישירות במגדלי בזל: שופט השלום הרשיע את יצחק שני ויוסף דיאמנט שותפו, ואת אריה ומרדכי ברנוביץ, בכך שלא דיווחו לשלטונות המס על המחיר האמיתי שבו נמכר המגרש ברחוב בזל, בשנת 1988, לקבוצת ברנוביץ. קבוצת שני קיבלה בזמנו דירות כתמורה למגרש, והשלום קבע כי הדירות לא חושבו במחיר האמיתי. המחוזי ביטל קביעה זו וזיכה את הנאשמים ממרבית סעיפי האישום. ספיחי הפרשה המשיכו להיטלטל עוד כשנתיים בין הערכאות, אבל ככללה, היא הסתיימה באנחת רווחה של ברנוביץ.

"לא נרדמנו בשמירה"

בינתיים הגיע משבר הנדל"ן ופגע בחברה בכל עוזו, כפי שעשה לגבי כל השוק. כמעט אף חברה קבלנית לא הצליחה להציג רווח ראוי לשמו בשנתיים-שלוש האחרונות. אפילו בשיכון ובינוי, החברה המובילה בענף, חלה בשנה האחרונה ירידה חדה ברווח. חברה מובילה אחרת, אפריקה-ישראל, מצליחה להראות רווח סביר בעיקר משום שפעילותה מפוזרת כיום על-פני תחומים שונים, כולל חו"ל. רוב החברות בענף החלו לנהוג בזהירות, ולקנות מגרשים בעסקות אחוזים, שבהן אין צורך לשלם במזומן.

ברנוביץ, לעומת זאת, נכנסה לפני כשלוש שנים לשורת עסקות, שחלק מהן היו במזומן וחייבו אותה לקחת הלוואות מהבנקים. העסקה הבולטת ביותר היתה זו, שבה קנו ממשקיעים מדרום-אמריקה מתחם לבניית 400 דירות במזרח נתניה, ב-10 מיליון דולר. לאחרונה, כאמור, מכרו %75 ממנו בכ-7.5 מיליון דולר.

כן קנו ממינהל מקרקעי ישראל מגרש בפתח-תקווה ב-1.3 מיליון דולר. עסקות אלה ואחרות מסבירות, יותר מכל דבר אחר, איך קרה שהחברה חייבת כיום לבנקים כ-170 מיליון שקל. בעסקות אחרות באותה תקופה רכשה החברה, בעסקות אחוזים, מגרשים לכ-800 דירות ברמת-גן, הרצליה, פתח-תקווה (כפר סירקין), נחלים ותל-מונד. עסקות אלה אומנם אינן מחייבות הוצאה מיידית במזומן, אבל הן כרוכות בהוצאות גדולות: שכר טרחת עורכי-דין, חוזים, מתווכים, תשלומים לאדריכלים המתכננים את הפרויקט ועוד.

מתקבל הרושם שחברת ברנוביץ לא הרגישה שהענף נמצא כבר באותה עת בתוך המשבר הקשה בתולדותיו, ושהביקוש לדירות הולך ויורד. ביוני 2000 ביקשה ברנוביץ לרכוש מחברת רדימיקס %50 מחברת הבטון המוכן ב.ר. בטון, שהיתה בבעלות משותפת של שתי החברות. ברנוביץ נימקה את העסקה בכך שהיא צופה התאוששות בענף הבנייה וגידול בביקוש לדירות ולבטון מוכן. אך לאחר זמן קצר נראה שברנוביץ החלה לקרוא נכון את המפה: במקום לקנות, מכרה לשותף את חלקה, ב-11.5 מיליון דולר. העסקה הניבה לברנוביץ רווח הון של 30 מיליון שקל, ואיפשרה לה לסיים את שנת 2000 ברווח. אלא שבשנתיים האחרונות קצב המכירות ירד באופן ניכר, ואיתו פחתו רווחי ההון, וכך היא נקלעה בתקופה זו להפסד, העשוי להגיע לכ-15 מיליון שקל או יותר.

יש רושם שנרדמתם בשמירה והמשכתם לבנות גם כשהביקוש לדירות ירד.

"בדיוק להיפך. קראנו נכון את המפה, וראינו שהביקוש העיקרי כיום הוא לדירות עממיות ובינוניות, שמחיריהן 160—180 אלף דולר. בשנים האחרונות אנחנו מתרכזים בבנייה כזו, בפתח-תקווה, בנתניה, בנס-ציונה. המדיניות שלנו הוכיחה את עצמה, הביקושים סופר-טובים, ובערים אלה כמעט ואין לנו דירות לא-מכורות".

ושוב בחו"ל

כדי להתגבר על הקשיים בארץ, החליטה ברנוביץ שוב, לאחר שנים ארוכות, לבנות בחוץ-לארץ. היא החלה לבנות מרכז מסחרי בוורשה, וכן נכנסה לשותפות בפרויקט לבניית דירות בעיר זו. העסק לא הצליח. על-פי פרסום רשמי של החברה עצמה, היא מכרה לאחרונה לפחות אחת ההשקעות, בהפסד של 1.15 מיליון שקל. אחת השמועות העקשניות שרווחו בשוק היתה שהחברה הפסיקה לבנות את "מגדלי שלמה", פרויקט-המגורים היוקרתי שלה בהרצליה. כששאלתי את אריה ברנוביץ על כך, הוא רתח: "בוא איתי לאתר, ותראה בעצמך מה האמת בשמועות!" בשבוע שעבר באתי, וראיתי שהעבודה במקום, במרכז הרצליה, אכן נמשכת. בימים אלה מסיימים לבנות ארבע קומות תת-קרקעיות, ובהן 340 מקומות-חנייה. מנוף ענקי, אחד מ-18 של החברה, מעביר את קורות-הפלדה לשלד. פועלים, רובם זרים, כמקובל, מתחילים לבנות את קומות המסחר והמשרדים, שמעליהן יבנו את 18 קומות המגורים. מרדכי ברנוביץ, אחיו של אריה, מנצח על המלאכה.

זהו הפרויקט הגדול ביותר כיום של החברה. הברנוביצים אופטימיים, למרות כל הבעיות. אריה ברנוביץ: "העסקה תהיה רווחית, קנינו את המגרש משלמה רוזנפלד בעסקת אחוזים לפי %34, כלומר לא שילמנו דבר בעד המגרש, והמוכרים יקבלו בתמורה דירות בבניין. נבנה קומה מסחרית בת 700 מ"ר, קומת משרדים בת 800 מ"ר, ו-89 דירות. ההשקעה תגיע לכ-15 מיליון דולר. עוד לא התחלנו בבניית המגדל, וכבר מכרנו חלק מהפרויקט, בקרוב ל-4 מיליון דולר: עיריית הרצליה קנתה 118 מקומות-חנייה ב-1.6 מיליון דולר, רופאים וסוחרים קנו חנויות ומשרדים בכ-700 אלף דולר, מכרנו שלושה מתוך ארבעת הדופלקסים ב-550 אלף דולר ליחידה, וכן שלוש דירות רגילות בכ-900 אלף דולר".

בנק פיתוח התעשייה, שמצבו ידוע, נותן ליווי פיננסי לפרויקט. ברנוביץ אומר שהדבר לא ישפיע על הבנייה, והבנק מעביר את הכספים במדויק על-פי הסיכומים. אבל מה יקרה אם וכאשר יפסיק הבנק לפעול כעסק חי? לא ברור.

עוד נעבור לרווחיות

ברנוביץ איתן בדעתו שהחברה יציבה, ושלאחר צמצום ההוצאות הכלליות היא תעבור לרווחיות. "אנחנו בונים שורת פרויקטים טובים, שאמורים להביא רווחים יפים. קודם-כול, אנחנו הקבלן הראשי של דלק נדל"ן בפרויקט בן 640 דירות בנס-ציונה, ועל-פי החוזה, אנחנו מקבלים %54 מתמורת המכירה של הדירות. עד היום נמכרו 120 דירות, והביקוש ער. בנוסף, אנחנו בונים 56 דירות ברחוב הכבאים ברמת-גן, על קרקע שקנינו בעסקת אחוזים; עד היום מכרנו 22 מתוך 28 דירות שהן חלקנו בפרויקט (היתר של בעלי הקרקע). יש לנו מכירות טובות גם בפרויקט בן 160 דירות וקוטג'ים בכפר סירקין, פתח-תקווה. החוזה עם טארה לגבי הקרקע בנתניה קובע שאנחנו נהיה הקבלנים הראשיים. בעבר, קנינו ממושב נחלים קרקע לבניית 350 דירות, בעסקת אחוזים. הבנייה הוקפאה בשל בג"ץ, שהקפיא את רוב העסקות בין יזמים למושבים וקיבוצים. ביקשנו מוועדת חריגים מיוחדת לאשר לנו את העסקה, שאנו רואים בה סיכויים לרווחים נאים.

"בנוסף, יש לנו גם הכנסות מהשכרת מבנים. קודם-כול, 3,500 המ"ר ברחוב החשמונאים בתל-אביב, המושכרים ב–12 דולר למ"ר לחודש (החברה עצמה כבר לא יושבת בבניינים אלה, ועברה למשרדים חדשים ברחוב יצחק שדה). בנוסף, בבעלותנו 21 אלף מ"ר בשלושה מבנים בפתח-תקווה, המושכרים ללקוחות שונים, בהם תה ויסוצקי, ב-6 דולרים למ"ר לחודש".

האם נכון שהחברה למכירה?

"בשום אופן לא! מכרנו נכסים ונקטנו פעולות כדי להבריא את החברה. היא היתה ותישאר של משפחת ברנוביץ".